מעשה רקח על הלכות מכירה ז:י

והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו וכו'. בקדושין דף נ"ט [ע"א], רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב, אמר זבנה ניהלי להאי ארעא, אזל זבנה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות, באגא דאלימי הוה לרב נהגי ביה כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד, איבעי ליה לאודועי סבר אדהכי והכי אתא אינש אחרינא זבין לה, ופירש רש"י באגא דאלימי, בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם ע"כ, והשתא קשה על רבינו תרתי, חדא, דעובדא דרבה בר בר חנה ציין לו הקרקע דהכי קאמר ליה, זבנה ניהלי להאי ארעא, דמשמע דאם אמר לו סתם אפילו מנהג רמאות אין בו ואיך רבינו כתב סתם לקנות לו קרקע וכו', ולזה יש לומר דרבינו מפרש דמעשה שהיה כך היה, ואין הכי נמי דאפילו בסתמא נמי דינא הכי, והכי משמע קצת מעובדא דרבין חסידא דאייתי לעיל מינה, דאזל לקדושי ליה איתתא לבריה וכו', דמשמע אשה סתם, אך אכתי קשה למה שכתב רבינו שאם מפחד שמא יקדמנו אחר וכו', הרי זה קונה לעצמו ואח"כ מודיעו דזה לא מצינו בגמרא, וצ"ל דרבינו מפרש דזיל בתר טעמא דכיון שהטעם הוא משום חשדא שלא ינהוג מנהג רמאות, מה לי קודם מה לי אחר.

והנה הטור ז"ל חו"מ סי' קפ"ג כתב וז"ל: הנותן מעות לשלוחו לקחת לו סחורה ידועה וכו', והוא מכוון לדברי הגמרא כאמור, גם שם לא הצריך שצריך להודיעו אחר שקנה, ובזו יש לומר שלא חש לבארו משום דמלתא דפשיטא היא והשכל מחייבה, והרב בית יוסף שם הביא משם הר"ן, דמי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי, ומיהו נראה לומר דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאים לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ע"כ, משמע מדבריו דיש לחלק בין קרקע סתם לייחד לו, ולפי זה הטור ז"ל פליג על רבינו דלדידיה דוקא ביחד לו הוי מנהג רמאות, אבל בסתם אין כאן רמאות, וקשה קצת דא"כ הוי ליה להטור ולהרב בית יוסף לכתוב אבל הרמב"ם כתב וכו', ואדרבא שם משמע דלא פליגי.

עוד כתב הרב ב"י בשם המרדכי, דאם קנה השליח במעותיו בסתם זכה בהם המשלח וכו' עכ"ל ומצאתי בספר כתב יד שהגיהו שליח במקום משלח עכ"ל, וזה לשון המרדכי שם, [בפרק ג'] מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות כן בקנין הקרקע אם קנה השליח במעותיו ובסתם זכה בהם המשלח, כדמוכח שלהי איזהו נשך דאם קנה במעות משלח אע"פ שקנה לעצמו וזקפו עליו במלוה אפ"ה קנה המשלח כן פסק המיימוני פרק ז' דקנין עכ"ל, מבואר הדבר דהרב ב"י ז"ל לא היה גורס בדברי המרדכי ובסתם בוי"ו, אלא בסתם בלא וי"ו, ומכח זה הגיה המגיה דצריך לומר שליח במקום משלח מפני שמשמעות [הלשון] שהיא חלוקה אחת, אמנם לגירסתינו שהיא ובסתם בוי"ו כוונת המרדכי להשמיענו שני דינים, האחד דהא דאמרינן מה שעשה עשוי וכו', כלומר דקנה השליח הוא דוקא בקנה במעותיו, כלומר שידוע בודאי שקנה במעותיו השליח עצמו, ובסתם כלומר שלא ידענו אם קנה במעותיו של שליח או של משלח אז זכה בהם המשלח, אי נמי יש לומר דהך ובסתם הכוונה שקנה סתם ולא פירש אם קנה לעצמו או להמשלח, ושוב השמיענו דין אחר דאם ברור לנו שקנה במעות משלח אפילו זקפן עליו במלוה זכה המשלח כיון שבמעותיו קנה, ולפי גירסת הרב ב"י והגהת המגיה הכי הו"ל להגיה, ואפילו בסתם הכל לשליח, דהא בהכרח הוא דמכל שכן אם פירש השליח שלעצמו קנה. והרב כנסת הגדולה ז"ל האריך שם להקשות על המגיה וליישב דברי המרדכי, ולענ"ד אין צריך לזה שהדברים הם ברורים שהמגיה לא הגיה אלא ע"פ הגירסא שהיתה לפניו בדברי המרדכי ז"ל, ולכל הפירושים אין להקשות שהמרדכי עצמו בסוף פרק הגוזל קמא כתב, דאפילו במעות המשלח זכה והביאו בהג"ה בשם יש אומרים דהתם בדרך פקדון קאמר כמבואר בדבריו שם, אבל אם נתן לו המעות לקנות וקנה באותם המעות עצמן לית דין ולית דיין דלדעת המרדכי ז"ל שהכל הוא של המשלח.

ודע דהריטב"א ז"ל בשיטתו לפרק האומר אחר שהביא תירוץ הרב בעל מתיבות שהזכיר הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ואפילו במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח סתם למי שלקח לעצמו בפירוש עכ"ל, כלומר שאם לקח בפירוש לעצמו אף שנהג מנהג רמאות מכל מקום זכה לעצמו, ולא ידעתי למה לא הזכיר הרב ב"י ז"ל סברא זו בב"י, דאף ששאר הפוסקים ז"ל חולקים על זה מכל מקום דרכו להזכיר סברת כל הגאונים, גם הרב כנסת הגדולה ז"ל שהוא אחרון לא הזכירה וצ"ע.