מעשה רקח על הלכות מכירה ה:יד

הדברים שאין בהן ממש וכו'. כתב הראב"ד ז"ל, אבל השיתוף עצמו נקנה בקנין, וכתב עליו הרב המגיד נראה דעתו שאם נשתתפו שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם שזה קנין גמור, ופרק ד' דשלוחין ושותפין ביאר המחבר דין זה בארוכה ע"כ, ודבריו תמוהים דשם כתב רבינו להדיא, אם במעות נשתתפו יביא זה מעותיו וזה מעותיו ויטילו אותם לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס, אבל אם כתבו שטר והעידו עדים אע"פ שקנו מיד שניהם וכו', לא קנו ע"כ, ואם דעת הראב"ד ז"ל שקנו כביאור הרה"מ ז"ל שם היה לו להשיג, אך שם השיג וז"ל: ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים, וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן ע"כ, מעתה נראה מבואר שזאת היא כוונתו של הראב"ד גם כאן במה שכתב אבל השיתוף עצמו נקנה בקנין, כלומר ע"י שישעבד עצמו וכו', דומיא דיקדשו ידי לעושיהן כמו שכתב שם וע"ע, ובספר בני חיי ז"ל סי' ר"ג בהגהת הטור אות ג' כתב בשם המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קל"ב, שאפילו שיקנה עצמו להליכה או יקנה השדה לחלוקה או ידיעת אומנות שבגופו לשיתוף לא מהני ע"כ, ואין בידי הספר הזה דודאי נראה דהוי היפך הראב"ד ורבותינו ז"ל שהביא בפ"ד דהלכות שלוחין ושותפין, ודע שהרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' ר"ג בהגהת הטור אות ל"ח הביא בשם הרב משפט צדק ח"ב סי' י' והראב"ד [שכתבו], דכל שכתוב ואמר כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח לכו"ע לא הוי קנין דברים וקנה ע"כ, והוא דין המועיל לכל השטרות שלנו דלית בהו משום קנין דברים.