מעשה רקח על הלכות מכירה ד:ב

אע"פ שהוא ברשות הלוקח. כן דעת הרי"ף ז"ל, כפי מה שכתב הרב כסף משנה ז"ל, ואחרים חלקו עליהם בכליו של מוכר ברשות לוקח כמו שכתב הבית יוסף חו"מ סי' ר', ואף לשיטת רבינו לאו לכל מילי איתקשו אהדדי, דבמדד מוכר בכליו ברשות לוקח ופסק הדמים קנה כמו שכתב לקמן הל' ז', משא"כ ברשות מוכר אף דכליו של לוקח לא קנה, וכן משמע להדרישה ז"ל שם. ובספר כתב יד קדמון מצאתי כתוב בשם הר"ן ז"ל בחידושיו פרק הספינה וז"ל: ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח לכאורה משמע דקנה דהא בהא תליא, מדאמרינן והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח, ומדמסקינן דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשות אזלינן, מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה, אלא שהרי"ף ז"ל גם הרמב"ם ז"ל פסקו בשניהם לא קנה, וצריך טעם למה, ואפשר דכי פרכינן הכי בגמרא מכל שכן מקשינן, דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה כל שכן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, שמרובה מדת לא קנה ממדת קנה לפי שהקונה מוציא מחבירו, וכן כתב רשב"ם ז"ל, אבל מלא קנה דמסקינן בכליו של לוקח ברשות מוכר לא שמעינן קנה בכליו של מוכר ברשות לוקח, אבל עדיין צ"ע דאע"ג דלא איפשיטא לא הוה להו ז"ל לכתוב בהדיא דלא קנה, אלא שאפשר שכיון שהוא ספק ודינו לא קנה כתבוה ז"ל כאילו איפשיטא, ויש כיוצא בזה בעיא דסלקא בתיקו, וכתב הרי"ף ז"ל כאילו נפשטה לפטור כמו שכתבתי בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתתא דתקפה אחד בפנינו, עכ"ל.