מעשה רקח על הלכות מכירה כט:ב

חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום וכו'. ביאור דבריו, דבתחילת ברייתו היה שומע ואח"כ נתחרש, דאם לא כן מהיכן למד לדבר, ומכל שכן לשיטת הטור ז"ל ודעימיה דכיון שהוא מדבר אין צריך לרמיזה דדיבורו מהני, ויש שם בדברי הטור ט"ס הניכר, שכתב בשם רבינו חרש שאינו מדבר או מדבר ואינו שומע וכו', וצריך להגיה חרש שאינו שומע ואינו מדבר, או מדבר ואינו שומע, ומוכרח להגיהו, שהרי הביא שם דברי רבינו באלם ששומע ואינו מדבר וכו'. וידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו במה שכתב אבל לא בקרקע, דזה לא ידע למה, והרה"מ ז"ל נסתפק על איזה בבא השיגו עיין עליו. ואחרי המחילה הראויה נראה ברור דעל זאת הבבא דמדבר ואינו שומע הוא שהשיג דוקא, דכיון דמבואר בההיא דפרק מי שאחזו דמדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו, והביאה הרה"מ ז"ל עצמו, מעתה השיג דמה ראה רבינו לגרוע כח מדבר ואינו שומע משומע ואינו מדבר, ויותר תמהתי בדברי הרה"מ ז"ל איך לא [ידע] הכרח כוונת הראב"ד ז"ל מדברי הטור שהזכרנו שעשאו כפקח עיי"ש, והנה הרב כסף משנה ז"ל הביא תמיהת הרה"מ ז"ל על דברי רבינו שחילק בין מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר, וכתב ואני אומר שעוד יש לדקדק על דברי רבינו שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו מקח וכו', אף בקרקעות ע"כ, וכן כתב בבית יוסף חו"מ סי' רל"ה, ולא זכיתי להבין כוונתו, דהרי הרה"מ ז"ל תמיהתו היא במדבר ואינו שומע דלמה שלל אותו רבינו מהקרקע, דהא בברייתא דפרק מי שאחזו קתני להדיא דהרי הוא כפקח לכל דבריו, דמשמע דאף בקרקע הרי הוא כפקח, א"כ מה זה הדקדוק של הכסף משנה ז"ל, הלא כלפי לייא הוא. ותירוץ אחרון של הרב כסף משנה לדברי רבינו נראה נכון וישר, דמדכתב רבינו ואינו כלום, דייק תיבת כלום, לומר דלאו היינו מדבר ואינו שומע דקתני בברייתא דמי שאחזו, דהתם בשומע קצת קאי, ובהכי ניחא דרבינו פ"ב דאישות הל' כ"ו פסק לההיא ברייתא דשומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע הרי הם ככל אדם, ולא כתב תיבת כלום כמו שכתב כאן, דאל"כ נמצא רבינו סותר דברי עצמו.