מעשה רקח על הלכות מכירה כט:א

שלשה אין מקחן מקח וכו'. כתב הרה"מ ז"ל, ויש אומרים דקטן זוכה לעצמו דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ופשטן של שמועות כדברי המחבר וכו', ע"כ. משמע דלרבינו אפילו כשדעת אחרת מקנה אינו אלא מדבריהם, וקשה טובא דלקמיה כתב אחר זה וז"ל: וזה נראה שדעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה אבל במקח וכו', וזה נראה כדעת היש אומרים שהביא תחילה, ואין לומר שדעת היש אומרים שאין חילוק בין מקח וממכר למתנה דכולהו הוו מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה אותו, ודעת רבינו אינה כן אלא דבמתנה דוקא הויא דאורייתא, ובה הוא דפליג רבינו על היש אומרים, דהא ליתא בשום פנים, דהא בההיא דפעוטות בגיטין דף נ"ט [ע"א] אמרו, וטעמא מאי אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן משום כדי חייו ע"כ. הרי דאינו אלא תקנת חז"ל משום כדי חייו, וצריך לומר דדעת היש אומרים דמה שתקנו חז"ל אינו אלא לענין מכר, דמן התורה אין לו כח לזכות לאחרים, משא"כ מה שהוא קונה מאחרים כיון שאחרים מקנין לו זוכה מדאורייתא, וחילייהו מההיא דפרק לולב וערבה אמר ר' זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא [קמא] מאי טעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ע"כ. הרי מבואר דמדאורייתא מקנא קני אקנויי לא מקני, אמנם רבינו מפרשה דההיא לענין מתנה דוקא היא, ודייקא טפי דברי הרה"מ, דבלי ספק זו היא כוונתו דלעיל לא הזכיר מהסוגיא דפעוטות אלא החלוקא דממכרן ממכר משום כדי חייהן, ועלה אייתי דעת היש אומרים דבמקח אינו תקנת חז"ל אלא דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה, וסיים ופשטן של שמועות כדברי המחבר שהרי כתב ג' אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, ודקדק עוד שכשהזכיר דעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה הוסיף ז"ל, אבל במקח וכו', כלומר בזה הוא שחלוק עם היש אומרים שהזכיר תחילה, וזה אמת ויציב. וההיא דפרק לולב וערבה בהגיע לעונת הפעוטות היא, דבבציר מהכי אין זכייתו אפילו במתנה אלא מדבריהם, וכמו שכתב הרה"מ ז"ל לקמן הל' ו' גבי קטן עד שש, ועיין מה שכתבתי שם.

החרש השוטה והקטן וכו'. עיין מה שכתב הרה"מ ז"ל, ובפרק מי שמת זכין לגדול ואין זכין לקטן וכו', ע"כ. הרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ בהגהת הבית יוסף סי' רל"ה עמד על דבריו אלה, דאין מזו ראיה, והאמת נראה דלא הביאה הרה"מ ז"ל אלא אגב גררא, וגם הוא ז"ל ידע שיש לדחות, וסמוכות שלו אינן אלא דפשטן של שמועות כדברי רבינו.