מעשה רקח על הלכות מכירה יא:ט

אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו וכו'. בשו"ת תרומת הדשן סי' ש"ך, נשאל על ראובן שביקש לקנות מרגלית, ואמר לו שמעון אני אביא לך ותקנה ממני מפני שהיה בדעתו לקנותם מלוי בזול, ושוב לא מצא והוצרך לטרוח ולקנותם מאיש אחר, וצידד הרב בדבריו, ובתוך דבריו כתב דבנדון דידיה כ"ע מודו דאין צריך להעמיד המקח משום דהוי אסמכתא, דאין בידו הוא שהרי סמך דעתו של שמעון לקנות מלוי, והיה תולה בדעת אחרים וכו'. וקשה קצת דשמעון לא גילה לראובן דבר זה כדי שתקנה אסמכתא וכו', כמו שכתוב שם בשאלה שסתם אמר לו למכור לו, והוי ליה דברים שבלב שאינן דברים כמבואר [בדברי] רבינו ושאר הפוסקים ז"ל.

שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים. אם באתי לדייק דברי רבינו ע"פ דעת הטור ז"ל חו"מ סי' ר"ז וסיעת מרחמוהי, דבעינן שיפרש בשעת המכר דוקא, אבל אם מקודם פירש שאינו מוכר אלא לצורך כך וכך, ובשעת המכר שתק לא מהני ולא מידי דבעינן בשעת המכר דוקא, ודייקי דברי רבינו שכתב כן לעיל, אך אי קפידא הוי לדעת רבינו היה לו לכתוב כאן שהרי לא פירש בשעת המכר, ומכל מקום האמת הוא שאין זה הכרח כל כך.