מעשה רקח על הלכות מכירה יא:טו

המחייב עצמו בממון וכו' אע"פ שלא היה חייב וכו'. הרב לח"מ ז"ל הקשה על רבינו מסוגיין דכתובות דף ק"ב [ע"א] דמשמע מינה דלר' יוחנן דפסק רבינו כוותיה דשעבודא דאורייתא כל שכן בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, ובפרק כ"ו דמלוה ולוה נראה מדברי רבינו שאינו משתעבד אלא ע"י קנין, וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל שם, ושוב כתב דקושיא זו מצאה להרמב"ן ז"ל, והניחה בצ"ע עיי"ש. ומבואר הדבר מדברי הרה"מ ז"ל שם, שהרי כתב דהרמב"ן והרשב"א חלקו על רבינו בזה והביאו ראיה מסוגיא זו עיי"ש, ואף שאיני כדאי תחילה נראה שאינו מוכרח מדברי רבינו, שיסבור דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלבעי קנין כמו שיראה המעיין שם בפרק כ"ו דמלוה ולוה, ואף אם נאמר דסבירא ליה [דבעי קנין], נראה דיש לומר ע"פ מה שאיתא בסוף פרק גט פשוט דערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין ושלא בשעת מתן מעות בעי קנין, ופסקו רבינו שם פרק כ"ה להדיא, ומתבאר ג"כ ממה שכתב בפירוש המשנה שם, דכשלא נטל הערב קנין אינו מחוייב כלל אלא א"כ בשעת מתן מעות או בבית דין, והן הן דבריו בחיבורו שם. ואם נאמר דערב היוצא לאחר חיתום שטרות היינו דבאותה שעה מנה המעות, ואפ"ה הצריכו רבינו קנין, תקשה לרבינו מיניה וביה בחיבורו ובפירוש המשנה, אלא ודאי אם תימצי לומר לרבינו סבור כן אינו אלא לאחר מתן מעות, דסלקא דעתך אמינא כיון דבשעת השטר כתיבתו וחתימתו נכנס ערב הוי ליה כשעת מתן מעות, דבההיא הנאה דהימניה גמר ומשעבד נפשיה ואין צריך קנין קמ"ל, וההיא דכתובות דמוכח מינה דאין צריך קנין משום דשעבודא דאורייתא אינה אלא בשעת מתן מעות דאלים שעבודיה, כדמוכח בסוף פרק גט פשוט, והנך שהזכיר כאן כשעת מתן מעות נינהו לגביה דידיה גופיה, וזהו

שסיים רבינו שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב, דהיינו בשעת מתן מעות כמו שכתב פרק כ"ה דמלוה ולוה עיי"ש, שנראה לענ"ד הדברים מבוארים, שוב זכיתי ומצאתי כדברי בהרב יונה ז"ל בשו"ת שי למורא דף קי"ב, אף שכתב שם תירוץ זה בקיצור וגם פירש הסוגיא באופן אחר, ומ"מ הנראה לענ"ד כתבתי.

ובספר גידולי תרומה ז"ל דף ש"נ ראיתי שהקשה על רבינו, דמפרש הסוגיא במחייב עצמו במה שאינו חייב, דא"כ כדפריך תלמודא לריש לקיש מההיא דהנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים וכו', דמשמע שהבין המקשן כדר' יוחנן שאמר בפיו בפני עדים אני חייב לזון את בת אשתי חמש שנים בשטר, אף שאין שם שטר, דא"כ היכי מפרש סיפא דהאיך דקתני, מת בנותיהם ניזונות מנכסים בני חורין, והיא ניזונית מנכסים משועבדים, ואמאי הא ליכא שטרא כדי שתטרוף מהמשועבדים וכו', ונדחק בזה עיין עליו. ולא ידעתי למה לא מוקים לה בשכתבו לו העדים דבריו וחתמו בו ג"כ דאלימא מלתא דשטרא, כמו שאיתא בגמרא, אי נמי שיש לו שטר אלא שעדיין לא מסרו.

ועל מה שכתב רבינו

כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים וכו', כתב הרב המגיד ז"ל אמאי דהקשו בגמרא אי דאמר ליה אתם עדי, מאי טעמא דריש לקיש, פירוש דפשיטא להו לבעלי הגמרא דכי היכי דאתם עדי מהני בהודאה הכי נמי מהני בהא להתחייב ע"כ. אמנם הרב כסף משנה ז"ל, נראה שלא ערב לו ראיה זו והוצרך להביאה מההיא דאיסור גיורא מבבא בתרא דף קמ"ט [ע"א] דקאמר ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא ע"כ, אך גם לראיה זו אין כל כך הכרח, דהרי התם לא ביארו דלימא אתם עדי כדברי רבינו, אם לא שנאמר דזו הוספה לדברי הרה"מ ז"ל.