מעשה רקח על הלכות מעשה הקרבנות ח:יד

בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים וכו'. הקושי מבואר דכאן פסק כת"ק דמתני' דף צ"ה ודלא כר' שמעון דאמר קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה ובדף צ"ג נחלקו ר' עקיבא ור"ש בהיתה לה שעת הכושר אי טעון כבוס ור"ש ס"ל דמדכתיב אותה (פי' כל זכר בכהנים יאכל אותה) וכתיב מדמה למעוטי אפילו שהיתה לה שעת הכושר אין טעון כבוס ולטעמיה אזיל דקדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה ורבינו פסק לעיל הל' ג' כר"ש דאף שהיתה לה שעת הכושר אין טעון כבוס ויהוו תרתי דסתרן והתוס' יו"ט ז"ל הצריכו עיון עיי"ש.

ולענ"ד נראה דהדבר מבואר דרבינו קשיתיה בגמ' בדרש דדריש אותה להיה לה שעת הכושר דלא בעי כבוס דהא האי קרא גבי אכילה כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה ומה ענין הכיבוס לזה אף שבעל כרחך צ"ל דדריש לה באם אינו ענין ומכח זה הדוחק ביאר ז"ל דהת"ק דקתני מדמה ולא מדם פסולה הוא סברא שלישית ולא כמ"ש רש"י דר' עקיבא ור"ש לפרושי מלתיה דת"ק אתו אלא דת"ק ס"ל דמדמה אתי למעט שניהם והיינו טעמא נמי דלא פסק כר"ע דאף דהלכתא כוותיה מחבירו הכא איתא ת"ק ור"ש וסתם מתני' לפלוגי עליה וע"פ האמור לא פליג הך סתמא ההאיך דלקמן דבין קדשי קדשים בין קדשים קלים בעו מריקה ושטיפה דכיון דממעטינן מדמה שניהם לענין כבוס מעתה אייתר לן אותה למעוטי תרומה דלא בעי מריקה ושטיפה עיין מ"ש פט"ו דהל' תרומות הל' י"ט וכעין זה מצאתי להרב לח"מ ז"ל שבח לי"ת. ומה שלא השיב רבינו לחכמי לוניל ז"ל מדרשא דאותה כמ"ש מרן ז"ל שם י"ל משום דהוא הצריך שטיפה עכ"פ שהוא בצונן כמ"ש לעיל הל' י"ב:

בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת וכו'. הנה ראיתי להרב ברכת הזבח ז"ל שהקשה על רבינו קושיא גדולה וחזקה דלפי דעת רבינו דבקדשי קדשים אף כלי חרס אין טעונין שבירה אלא בחטאת בלבד מעתה היכי אמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ד) ופ' כל שעה התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם לענין כל האיסורין דטעון שבירה דוקא ופי' רש"י מדכתיב ישבר ולדעת רבינו היכי ילפינן מיניה הא חידוש הוא גבי חטאת דוקא דהא שאר קדשים די להו במריקה ושטיפה ולא בעו שבירה וכו' והצריכה עיון עיין עליו ובדפוס מגדל עוז ראיתי שמחקו חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס ונראה שיש להגיה שהרי הוא מוכרח מהפסוק וגם בפירוש המשנה דזה חומר בחטאת וכו' ביאר רבינו וז"ל ושבירת כלי חרס וכו' אין דין זה בשום דבר בקדשי קדשים אלא בחטאת לבדה ולכך נאמר זה חומר בחטאת מקדשי קדשים ע"כ.

והנה התוס' ז"ל בפסחים דף ל' ד"ה התורה העידה וכו' הקשו דהיכי ילפינן מיניה דילמא גזרת הכתוב הוא דאפילו תלאו באויר התנור בעא רבא אי קפיד רחמנא אבישול בלא בילוע ותירצו דבכלי נחשת מועיל שטיפה ומריקה אפי' בבישול ובילוע א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בילוע היינו לפי שעשאו כבישול ובילוע ולר"ת וכו' וכ"כ שם בזבחים עיין עליהם וכל זה אינו מעלה ארוכה לדברי רבינו כמבואר.

ומאי דנראה לענ"ד עם מ"ש בשלהי ע"ז מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע אמר רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט ומסיק דבעידנא דקא פליט ליתיה לאיסורא (במיניה) [בעיניה] ע"כ נמצא (דבע"פ) [דבע"כ] כי בלע היתירה בלע וכיון דחזינן דהקפידה תורה בחטאת להצריכו שבירה דוקא ש"מ דכיון דסופו לבא לידי מותר אם לא דבלוע בו מכאן למדו חז"ל דאינו יוצא מידי דופיו משא"כ בשאר קדשים דהשתא דהיתירא בלע לא הקפידה תורה על השבירה עד שיבא לידי נותר דאז ודאי הרי הוא כשאר איסורין דדינן בשבירה ולכך כל עוד שלא נעשה נותר שחוזרין ומבשלים בו די לו במריקה ושטיפה משא"כ בחטאת ומ"מ ממנה אנו למידין עכ"פ ובהכי ניחא למ"ש רבינו בתחילת דין זה בבישול בלא בילוע דהרי הדבר ספק ומרן ז"ל הצריך עיון שלא פסק להחמיר עיין עליו. ולפי דרכינו מובן דאם היה פוסק להחמיר היה נראה דהויא גזרת הכתוב וזה אינו דעכ"פ אנו צריכין ללמוד ממנה לשאר איסורין לכך כתב דהדבר ספק מהטעם האמור דאף דהשתא איסורא בלע נידון על שם סופו ומשום חומרא דחטאת ודו"ק. ועם האמור תתורץ הקושיא שהקשה עוד הרב הנ"ל על הרד"ך בית י"ח שתמה על הרא"ם ועל הסמ"ג ז"ל דלמה לא תמה על רבינו ג"כ ולפי האמור אין כאן קושיא שרבינו מודה ואזיל דאף בשאר קדשים אם נותר בעי שבירה כשאר איסורין כנ"ל ודו"ק: