מעשה רקח על הלכות מעשה הקרבנות ז:ט

והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש. כתב מרן ז"ל משנה וגמרא פרק קדשי הקדשים ע"כ. והוא תמוה הרבה דשם היפך דברי רבינו מן הקצה אל הקצה כמבואר שם דף ס"ג וגם רש"י והתוס' ז"ל כתבו בפשיטות דהך ברייתא אתייא כמ"ד מיצוי אינו מעכב ורבינו פוסק כמ"ד מעכב כמ"ש בהל' ז' וכבר עמד על זה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע והסמ"ג עשין קפ"ב העתיק כדברי הגמרא ממש והרב קרית ספר ז"ל כתב ואם הזה בכל מקום כשרה והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש כדי שיתמצה ליסוד כדילפינן לעיל פ"ב ולעיל הביא הדרשא של והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשיריין שלו מתמצין ליסוד עיי"ש נראה שהבין בדברי רבינו שזאת הנתינה המועטת מדם הנפש מועלת משום ההזאה ומשום המיצוי וכיון שכן אפשר שרבינו מפרש כן דברי הגמ' שאם הזה ולא מיצה כלומר שהזה בכל מקום (דהיינו דברי הברייתא) כשרה ובלבד שיתן למטה מחוט הסיקרא מדם הנפש כלומר אותו המעט שנשאר אחר ההזאה בגוף העוף די שיתמצה על היסוד כדי שיועיל להזאה ולמיצוי ולעולם דמיצוי בעינן לעיכובא כן נראה לענ"ד בדעת רבינו. שוב ראיתי במעילה פ"ב דף ח' דרב אדא בר אהבה משמיה דרב אמר דמיצוי מעכב דתני רב מיצה דמה וכו' משמע דהך ברייתא מהפך לה (והק) [וה"ק] מיצה ולא הזה כשרה ובלבד וכו' ודו"ק: