מעשה רקח על הלכות מעשה הקרבנות יח:י

אשם תלוי וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ומרן הליץ בעד רבינו שהוציאו מהברייתא דכריתות דפסק כחכמים משום דלא איקבע איסורא והתוספתא שהזכיר הראב"ד ז"ל אתיא כר' מאיר דברייתא ע"כ. אך אכתי קשה דבפ"ד דפסולי המוקדשין הל' י"ט פסק רבינו דאם נודע לו קודם שחיטה שלא חטא או שחטא ודאי ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה והוא מחלוקת חכמים ור"מ שם ריש פ"ו דר"מ ס"ל דהוי חולין גמור וחכמים ס"ל דמפני שלבו של אדם נוקפו גמר ומקדיש ליה ונראה דהוי היפך פסקו כאן וכן נראה מדברי התוס' שם דהנך חכמים אינן אלו שנחלקו כאן עם ר"מ ולענ"ד נראה הדבר פשוט לדעת רבינו דאינו מפרש כדברי התוס' אלא דחכמים דהתם הם עצמם חכמים דמתני' וכיון שכל עיקרו של אשם תלוי לא בא אלא על הספק כיון דלא איקבע איסורא אין לחייבו חטאת מספק אם שחטו או הקריבו בחוץ משא"כ לענין אם נודע אם לא נודע יש לנו לדון בו להחמיר שלא להפקיע קדושתו לגמרי ולכך ס"ל דירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה גם הרב לח"מ ז"ל תירץ קרוב לזה עיין עליו. ובשו"ת צבי אשכנזי ז"ל סי' קס"ג ראיתי שעל מ"ש מרן דהתוספתא אתיא כר"מ הקשה עליו דמאי שיאטיה דר"מ הכא דהתם פליגי באיקבע איסורא אבל חיוב חטאת דמיירי התוספתא שהביא הראב"ד מאי פלוגתא שייך ביה ע"כ. ונראה דאין כאן קושיא לשיטת מרן ז"ל בדעת רבינו דגם באיקבע איסורא אין התכלית אלא לחייבו חטאת והתוספתא נמי דקתני אשם תלוי הבא על הספק הקריבו בחוץ חייבין עליו חטאת ע"כ מוכרח שזאת התוספתא ס"ל כמ"ד דלא בעינן איקבע איסורא דאף בחתיכה אחת חייב א"כ לא אתיא כחכמים דר"מ הן אמת דשיטת הראב"ד ז"ל נראה שאינה כן אך מרן ז"ל להליץ בעד רבינו בא. גם מ"ש שם על דברי מהר"י קורקוס שדימה חטאת העוף הבאה על הספק לאשם תלוי והקשה דבחטאת העוף איכא ספק ספיקא לא מצאתי לו טעם עיין עליו דאין להאריך: