מעשה רקח על הלכות פסולי המוקדשין יב:טו

תודה שנשחטה וכו'. מרן ז"ל תמה על רבינו אמאי לא פסק כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא גם הרב קרית ספר ז"ל הניחו בצ"ע וראיתי להרב ברכת הזבח ז"ל שכתב דנראה טעמו משום דבתראי מסקי דפליגי בהא דחזקיה סבר דכלי שרת מקדש שלא מדעת ולר"י אין מקדשין אלא מדעת וכו' וכיון דכבר פסק רבינו פ"ג דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת מכח הברייתא דמנחות דף ז' אתיא כוותיה ממילא גם כאן קי"ל כר' יוחנן וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה לא איריא דהרי רבינו לא פסק כהנך בתראי אלא כר' זירא כמבואר ומ"ש בכלי שרת אינו אלא מכח הברייתא כמ"ש מרן ז"ל ולעולם דלא פסק כאוקמתא דאביי וזה ברור.

ומאי דנראה לענ"ד אמת ויציב דבהאי הלכתא כר"י מכח ההיא דפ' התכלת (מנחות דף מ"ח) אברייתא דשחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלין בפדיון וכו' לימא תהוי תיובתיה דר"י מהא דאתמר תודה שנשחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ור"י אמר לא קדשו מ' מתוך פ' ומתרץ ולאו מי אתמר עלה אמר ר' זירא הכל מודים היכא דאמר לקדשו מ' מתוך פ' דקדשה ה"נ דאמר לקדשו ב' מתוך ד' וכו' ע"כ והשתא מדשקיל וטרי תלמודא אליבא דר"י וקאמר לימא תהוי תיובתא דר"י משמע דהלכתא כוותיה ומכח סוגיא זו פסק רבינו כוותיה וגם פסק כר"ז ולא כאינך אמוראי בתראי מכח הך סוגיא וסוגיא זו לא הזכירה מרן ולא הרב קרית ספר ז"ל דזו חיליה דרבינו ז"ל.

גם ראיתי להרשב"א ז"ל פ"ק דחולין דף כ"ג שדעתו לפסוק כחזקיה וסיים ומיהו אותם ארבעים לא נתפרש מה יעשה בהם ע"כ. ואחרי המחילה הראויה מכבוד רבנותו זלה"ה מהך סוגיא מבואר יוצא דאף לחזקיה יפדו ויצאו לחולין שהרי אפילו בדאמר יקדשו מ' מתוך פ' שבהדיא לא קידש אלא מ' אפ"ה יפדו המ' הנשארים משום דחל קדושה עלייהו בקידש כל הפ' מעתה כ"ש סתמא דחל הקדושה על כולם ויפדו וכו' ותדע דרבינו פסק כהך סוגיא שהרי בפ"ט דתמידין ומוספין הל' י"ב פסק כהאיך ברייתא וכאוקמתא דר"ז עיי"ש וזה מבואר לענ"ד. ודע דר"ז קאמר התם דבאומר אל יקדשו מ' אלא אם כן יקדשו פ' דהכל מודים דלא קדשו ורבינו לא הזכירו משום דנפיק במכל שכן מהמקדיש סתם: