מעשה רקח על הלכות פסולי המוקדשין א:כא

מין במינו אינו חוצץ. וכן פסק רבינו פי"ט דמעשה הקרבנות הל' ה' ובכמה מקומות אמנם בפ"ה דביאת מקדש הל' י"ז פסק דאם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע כגון שעמד ע"ג כלים או בהמה או על רגלי חבירו פסל ולפי מ"ש כאן במזרק בתוך מזרק דאינו חוצץ גם בעל רגלי חבירו היה לו לפסוק דאינו חוצץ והנראה מתוך הסוגיא דפרק הוציאו לו דשאני רגל דלא מצי מבטיל ליה והתוס' פרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ז) ד"ה כי היכי וכו' כתבו דמידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן ע"ג רגלי חבירו פסול עיי"ש ובהכי ניחא לדברי רבינו. וקצת קשה לדברי מרן ז"ל שכתב ובעי למפשטא ודחי ליה וכו' דמי הכריחו לכך לימא דהך דחייה דשאני רגל דלא מצי מבטל ליה הויא אמיתית ומיתרצא בעיין וכ"ש לפי דברי רבא פרק לולב הגזול ונפק"מ לפסקו של רבינו גבי רגל חבירו. גם מ"ש מרן ז"ל מאיכא דאמרי דרך שירות בכך וכו' קשה קצת דא"כ הטעם הוא משום דרביי קרא דווקא ורבינו כתב הטעם משום דמין במינו אינו חוצץ ויש ליישב:

מפני שהסיב חלול. ידוע דסיב הוא הגדל בדקל וטעם ההיתר הוא מפני שהוא לח ומחלחל כמ"ש בגמרא ולשון חלול דנקיט רבינו הכוונה על הבליעה כספוג כמ"ש שם: