מעשה רקח על הלכות שבת ו:ד

נר הדלוק וכו'. שם דף קכ"ב אייתי עובדא דשמואל וכו' ומוכחא דבמחצה על מחצה כשיש הוכחה שרי כמ"ש התוס' ז"ל. וקשה קצת דאמאי לא הביאו רבינו וכן הקשה הרח"א נר"ו והניחו בצ"ע. ונראה לענ"ד דלא הוצרך להזכירו משום דמלתא דפשיטא היא דסוף כל סוף מחצה על מחצה לא אסיר אלא מספיקא וכיון שיש איזה הוכחה פשיטא דשרי ובגמרא לא איצטריך להזכיר עובדא דשמואל אלא לענין האיסור כשאין הוכחה וכבר הזכירו ז"ל.

נפלה דליקה. משנה שם דף קכ"א ושם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו ובגמרא אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וביארו רבינו פי"ב דין ז' ועיין למרן ז"ל.

וכן כל כיוצא בזה. נראה לענ"ד כוונת רבינו דבמקום פסידא או סכנה כי הך דדליקה אין אומרים לגוי הצל או לא תציל וכו' אמנם הרה"מ ז"ל כתב שהכוונה ע"פ דברי התוספות שהתירו בכותי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל שאין הישראל חייב למונעו וכו' ע"כ. ונראה דאין זה מנגד למ"ש רבינו לעיל דאפי' במלקט עשבים לצרכו אם היה הגוי מכיר לאותו ישראל אסור שמא ירבה בשבילו דהתם במאכיל הישראל עצמו קאמר דאסור דהיינו דקאים לה באפה שאמרו בש"ס והכא איירי שהגוי עצמו מאכיל הבהמה של ישראל מאיליו.