מעשה רקח על הלכות שבת ו:יז

המשתתף עם הכותי וכו'. בסוף פרקא קמא דע"ז הנהו מוריקאי דגוי נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא אתו לקמיה דרבא שרא להו איתביה רבינא לרבא ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחילה מותר ואם באו לחשבון אסור אכסיף לסוף איגלאי מלתא דהתנו מתחילה וכו' רב גביהה מבי כתיל אמר הנהו שתילי דערלה הוה גוי אכיל שני דערלה וישראל שני דהתירה אתו לקמיה דרבא שרא להו והא אותביה רבינא לרבא לסיועי סייעי והא אכסיף לא היו דברים מעולם איבעיא להו סתמא מאי תא שמע אם התנו מתחילה מותר הא סתמא אסור אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר אלא מהא ליכא למשמע מינא ע"כ. ורש"י ז"ל פירש דטעמא לפי שנעשה שלוחו על אותו חלק המוטל עליו ולכך כשהתנו מתחילה קודם שהוטלה עליו שרי דאין כאן שליח ואם באו לחשבון כלומר כשלא התנו מתחילה אלא סתם ובאו לחשבון לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוה ורב גביהא אמר דלאו הכי עובדא הוה אלא לענין ערלה הוה ונתעסק הגוי שני ערלה ואכלן וישראל נתעסק שנים כנגדן ואכלן ושרא להו דהיתר גמור הוא ואע"ג דקבלוה יחד וא"ל ישראל היה אתה עובד וכו' דהא ישראל נמי שרי לעובדה ואי משום האכילה וכו' אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל והא אותביה כלומר ומאי תיובתא גבי שבת איסור שליחות מה שאין כן בערלה סייעיה דכי ליכא איסור שליחות שרי אע"ג דמטי הנאה לישראל והוא הדין לערלה. סתמא מאי כלומר הכל בסתם בין בתחילה בין בסוף.

וקשה בהך סוגיא דמעובדא דמייתי סתם תלמודא גבי שבת משמע דבסתמא הוה מדקאמר דגוי נקיט וכו' משמע שאין כאן שום אמירת ישראל וכ"כ הר"ן ז"ל ואפילו הכי אכסיף רבא משמע דמלתא דפשיטא דסתמא אסור ואם כן מאי בעי תלמודא סתמא מאי וכו' ואם איתא אמאי אכסיף רבא הוה מצי לדחויי ליה כדדחי סתם תלמודא. אם לא שנאמר בדוחק דהתם איירי בבאו לחשבון אחר זה ובש"ס לא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא היא וכשנגלה הדבר דהתם התנו מתחילה הוה נתיישב הדין דבכי הא אף שבאו לחשבון בסוף שרי וכמ"ש רש"י ז"ל. וראיתי להר"ן ז"ל שדחה תירוץ זה לדעת הרי"ף שהשמיט בעיא זו ומשמע דפסק לחומרא וגם רבינו נראה מדבריו להדיא שפוסק לחומרא ולפי זה קשה דהו"ל לפסוק לקולא כיון דמידי דרבנן הוא והוא ז"ל תירץ דס"ל דהך בעיא אינה אלא ללישנא דרב גביהא מבי כתיל דגבי ערלה הוה עובדא ולא אכסיף ולעולם דבסתמא לא שמעינן מידי מה שאין כן ללישנא קמא דהוה סתמא פשיטא לן דאסור ופסקו הלכה כהך דלישנא דגמ' הוא עיי"ש אלא דאכתי קשיא לי על דבריו דהוא ז"ל תיקן לדעת הפוסקים לחומרא דס"ל כלישנא קמא ואכתי קשה ללישנא דרב גביהא מבי כתיל מאי בעי תלמודא סתמא מאי הא כבר סייעי רבינא דשרי ומשמע דסתמא נמי הוה ויש לומר דכוונתו עמ"ש רש"י דגבי ערלה אפילו אם אמר ליה כן אחר השותפות שרי משום דאין כאן איסור שהרי הישראל עצמו יכול לעשות כן שלא נאסרה אלא האכילה והוי דומיא דשבת בהתנו מתחילה דאז ליכא איסור דשליחות ואע"ג דמטיא ליה הנאה שרי הכא נמי לא שנא וכי בעי היינו גבי שבת בסתמא ולפי זה תשובה מוצאת למה שהקשה הר"ן ז"ל לעיל על דברי רש"י דמאי סייעתא מייתי משבת לערלה דמלאכה דערלה פשיטא דשריא ואי משום אכילה וכו' איפשיטא לן שאין זה נהנה מפני שכך המשפט דשנה שזה עובד הוא אוכל ולא צרכינן סייעתא מברייתא וכו' ע"כ. ואין כאן מקום קושיא כלל דהיא גופא איצטריך אי שרי לומר לגוי שיעשה לו דבר היתר אף שנמשך מזה הנאה של דבר איסור לישראל ואהא מייתי ליה מברייתא דכי היכי דגבי שבת בהתנו מתחילה שרי אף שבעל כרחו נמשך מזה ההנאה לישראל אחר כך הוא הדין גבי ערלה אף שאמר לו כן אחר השותפות כיון שאין באמירה זו איסור אף שנמשך מזה דבר איסור דהיינו הנאת הפירות שרי ואם כן שפיר סייעי מהך ברייתא.

ותו קשיא לי שהוא ז"ל הביא שם דברי הרמב"ם שבהלכות שבת ודבריו שבהלכות מאכלות אסורות ולא נרגש דהרמב"ם ז"ל הוא סותר את עצמו דממה שכתב בהלכות מאכלות אסורות משמע שהוא מפרש אם באו לחשבון אאם התנו מתחילה וז"ל בפ"י כותי וישראל שהיו שותפים בנטיעה אם התנו מתחילת השותפות שיהא הכותי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני ערלה הרי זה מותר ואם לא התנו מתחילה אסור ובלבד שלא יבואו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הכותי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן פירות אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה ע"כ. וממ"ש בהלכות שבת משמע שמפרש כפירוש רש"י דקאי אלא התנו וכמ"ש הרב המגיד ז"ל וכשהביא הרב דברי רש"י וסברת הראב"ד שחולק עליו וס"ל דאם באו לחשבון קאי אהתנו מתחילה למה סתם דעת הרמב"ם אלא דלזה יש לומר דהשתא לא נחית לזה. ותו קשיא לי דכפי זה בדין ערלה לדעת רבינו אפי' אם התנו אחר השותפות שרי דלא בעינן התנו מתחילה אלא גבי שבת שהמלאכה אסורה אמנם גבי ערלה שהמלאכה מותרת אף אם לא התנו מתחילה שרי ואם כן אמאי הזכיר גבי ערלה התנו מתחילה ומאי איריא. אלא דיש לומר שרבינו כתב שהתנאי הוא שיאכל להדיא וזה לא הותר כי אם קודם השותפות וצריך לומר דמשום דמלתא דפשיטא היא דאם התנה על הזריעה אפי' אח"כ שרי לא הוצרך להזכירו ונלמד גם כן מדין שבת שכתב בפירקין אמנם בעיקר קושיין דסותר מיניה וביה אכתי קשה טובא ומה גם להרה"מ שכתב להדיא דרבינו מפרש כפי' רש"י ז"ל ודוחק לחלק בין שבת דלא הוי אלא מדרבנן לערלה שהוא איסור דאורייתא דגם בשבת אם הוא מלאכה הוי גם כן דאורייתא.

ולולי דברי הרב המגידהיינו יכולים לומר דרבינו מפרש ואם באו לחשבון אסור דלא כפי' רש"י אלא כפשוטו דקאי אהתנו מתחילה והכי פירושו אף שהתנו בתחילה אם באו לחשבון בסוף כלומר לשער ולחשוב הריוח שהגיע לכל אחד ביומו הרי זה אסור דלא התירו התנאי מתחילה אלא בסתם אחר כך אבל בבאו לחשבון אח"כ אף שמתחילה התנו אסור וכמו שנראה מדבריו גבי ערלה עיי"ש וכאן גבי שבת הבליעו ז"ל בנעימת דבריו שכתב אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לכותי לבדו אם מעט ואם הרבה שכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר. תיבת אם מעט ואם הרבה הם מיותרות וכן תיבת לבדו אלא רמז לנו שהיתר התנאי אינו אלא באופן שלא יבואו לחשבון אחר כך דכיון שמפרש לו שהכל יהא שלו בין דמטיא ליה הנאה מרובה או מועטת וכן לישראל לבדו כלומר שלא יהא שום תביעה וטענה מזה לזה באותו יום מותר ועיין להרב ב"י או"ח סי' רמ"ה. ואתי שפיר שבהלכות מאכלות אסורות פירש אם באו לחשבון דהיינו לחשב הפירות שאכלו דזה אסור אף שהתנו מתחילה וזה מורה פשט הלשון דאם באו לחשבון וזה נראה נכון. ושוב מצאתי סעד לדברים בהרב בית חדש או"ח סי' רמ"ה. אלא דלדברי הרה"מ ז"ל צריך לומר באנפא אחריתי וזה דכיון שרבינו ז"ל מפרש דאם באו לחשבון כפירוש רש"י דקאי אלא התנו מתחילה ומפרש דרוצה לומר אם עשו הכל בסתם ובשעת החלוקה אומר הישראל לגוי כמה ימי שבת נטלת ואני אטול כנגדן ימי החול וכמ"ש רש"י ואף שאינו משער ההנאה מ"מ אסור דגלי דעתיה למפרע דשלוחו הוה וכמו שנראה מדבריו כאן שעל פי זה בנה יסודו הרה"מ ז"ל.

ומעתה בהלכות מאכלות אסורות עינינו הרואות דרבינו כשבא לפרש אם באו לחשבון לא פירש כן אלא כתב שיחשוב כמה פירות אכל וכו' והא לא דמי תנאה בתרא לתנאה קמא שבתנאה קמא כתב שאומר לו סתם שהכותי אוכל שני ערלה וישראל שלש שנים משני היתר כנגדן והא הוי דלא כמאן ולכך יש לפרש דמלתא אחריתי קמשמע לן דהא דשרינן בהתנו מתחילה היינו דוקא בסתם וכדאשכחן גבי שבת אבל אם מתנה עמו תנאי שמפרש שלבסוף יחשבו כמה פירות אכל הגוי זה פשיטא דאסור אף בתחילה דזה הוי חליפי ערלה ממש דלא התירו התנאי אלא בסתם וכפשטא דברייתא דקתני לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול דמשמע יום כנגד יום ואם התנו מתחילה כזה שרי וזה גם כן מדוקדק בדברי רבינו שם שסיים אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה משמע שגילה כוונתו ז"ל דזה קאי אעיקר תנאה קמא ודו"ק היטב. ולענין עיקר דינו של רבינו איכא למידק דאמאי לא נקט תחילה דין הקבלה ואחר זה דין השיתוף דהא דינא דברייתא הוא בקבלה ומיניה שמעינן דין השיתוף וכן הקשה בשיירי כנסת הגדולה סי' רמ"ה ולי נראה דרבינו כתב דין השיתוף תחילה משום דהוא יותר שכיח ורגיל וק"ל.

ואם לא התנו בתחילה וכו'. עיין למהר"ל בן חביב סי' ק"ו שפירש דהיינו דוקא כשנודע שכר של כל יום ויום בפני עצמו אבל כשאינו ידוע אין לחוש שמא הרויח הגוי בשבת יותר ויקרה שישראל נוטל שכר שבת וכן הרב בעצמו אמר למטה יראה לי שהגוי נוטל שביעית השכר ע"כ. וכוונתו ז"ל שאפילו יקרה מקרה שירויח הגוי ביום שבת יותר מביום שנטל הישראל לעצמו יכול ליקח הישראל כחלק מהריוח שהתנו ביניהם וכו' עיי"ש ועיין עוד שם תנאים אחרים השייכים לנדון זה.

ואינו מוסיף וכו'. דבר פשוט הוא וראוים הדברים למי שאמרן.