מעשה רקח על הלכות שבת ו:טז

מותר להשאיל וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דרבינו השוה שכירות לשאלה וכו' ויש שהקשו מהברייתא וכו' ומתוך כך פירשו דבכלים שעושים בהם מלאכה שכירות חלוק משאלה וכו' וזה דעת הר"א וכו' ע"כ. כוונתו מבוארת דאלו המפרשים חלוקים על רבינו שהרי כתב ואע"פ שהוא עושה בהם מלאכה בשבת וכו' אלא רבינו סבירא ליה כהרי"ף ז"ל שהשמיט ברייתא זו וכתב הרה"מ דס"ל דאתיא כב"ש דאית להו שביתת כלים ואע"פ ששנינו שם דאפילו לב"ש בכדי שיגיע לביתו סגי יש לומר דשאני להו בין שאלה והלואה ומתנה לשכירות שהישראל נהנה ומשום הכי החמירו בית שמאי כל יום ששי ומיהו ברביעי ובחמישי מותרים לפי שאין אנו מוזהרים אלא על מלאכתינו שלא תעשה בכלינו וכו' ע"כ. ודברים תמוהים הם אצלי שהרכיב הרב ז"ל שני עניינים בנושא אחד וקשיא רישא אסיפא דמתחילה הניח דהך ברייתא דלא ישכיר וכו' בית שמאי היא דאית להו שביתת כלים משמע דבכי הא לב"ש קעבר על מה שהוזהרנו להשבית כלינו וכשבא לתרץ דאמאי ברביעי ובחמישי שרי כתב דלא הקפידה תורה אלא על מלאכתינו שלא תעשה בכלינו משמע דאנן קיימין במלאכת הגוי שאין כאן דין שביתת כלים אלא טעמא הוי משום דהישראל נהנה בשכר שבת ואף אם נפרש דכוונתו דהכא משום דבאינו עושה מלאכתינו לא אסיר משום שביתת כלים אלא מדרבנן דגזרו אפילו בזה ולהכי לא אחמור אלא בערב שבת וכן תירץ הרא"ש ז"ל בשם יש מפרשים עיי"ש אכתי קשה דאמאי הזכיר טעמא שישראל נהנה שזה סוג אחר הוא והרא"ש ז"ל מוכח דלא קים ליה לתירוץ ראשון עיי"ש ותירץ בשם ר"י תירוץ זה וכדעת התוספות דאתיא הך ברייתא כב"ה וכן הר"ן ז"ל נתקשה בתירוץ שתירץ דכב"ש אתיא משום שביתת כלים ודעתו ז"ל דככולי עלמא אתיא ומשום דמחזי כנוטל שכר שבת הרי דכשאנו אומרים טעמא דנהנה בשכירות אתיא לכו"ע דמנ"ל דב"ה שרו.

והנה הראב"ד ז"ל יישב דעת הרי"ף דכב"ש היא ומשמע דר"ל דכיון שהישראל נוטל שכר מהמלאכה הנעשית בשבת מקרי שכלינו עושים מלאכתינו בשבת וברביעי וחמישי מותר משום דמשכירו ליום אחד והביא דבריו הרמב"ן בהשגותיו על המאור עיי"ש אלא שהוא ז"ל הקשה עליו עיי"ש. ולכאורה קשה על הראב"ד דיישב דעת הרי"ף ז"ל ובאותה סברא עצמה השיג על רבינו מטעמא דהואיל ונהנה ולפי מ"ש שם אין כאן השגה שהרי טעם ההנאה היינו בשביל שבזה נקראת מלאכתינו וכיון שכן איך אפשר להשיג על הרמב"ם ולהליץ בעד הרי"ף דחד דינא אית להו אלא דלזה יש לומר בדוחק דלהרי"ף שהשמיט הברייתא מצא לו מקום פטור ליישב כן אמנם כשבא לכתוב על דברי הרמב"ם הוצרך לגלות לנו דעתו האמיתית להשיג על רבינו כלומר דמ"ש על דבריו היינו לדידיה וליה לא ס"ל. ולענין דברי הרב המגיד נראה לי ליישב דכוונתו על פי דברי הראב"ד וסבירא ליה דלב"ש לא אסרו חז"ל אלא כעין של תורה דהיינו מלאכתינו וכשהישראל נהנה קרו לה מלאכתו לענין שיאסר משום שביתת כלים ולכך לא החמירו אלא ביום ששי אמנם ברביעי ובחמישי כיון דעיקר איסור התורה אינו אלא במלאכתינו ממש כלומר מה שאין כן בענין זה שאינו אלא מדרבנן לא אחמור כולי האי ובערב שבת דוקא הוא דאסרו והיינו דוקא לב"ש דלב"ה לא אסרי בנהנה ממלאכת שבת אלא בדבר ששם בעליו עליו כמבואר בדברי רבינו בדין הקודם עיי"ש הרי דאף דנוטל שכר שבת שרי ומי לא עסקינן אפי' השכירם לו בערב שבת דסתמא קאמר ודו"ק.