מעשה רקח על הלכות שבת ג:י

כל שמותר וכו'. היינו תבשיל חי וכו' שהזכיר בדין ח' והראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו על רבינו וישוב דברי רבינו פשוטין עיין להרב המגיד ומרן ז"ל.

והוא שלא הניח וכו'. לכאורה רבינו קיצר במקום שהיה לו להאריך דהתם דף ל"ח איכא כמה חילוקים בדין זה דאיכא מאן דס"ל דעל גבי קרקע אסור ואיכא מאן דס"ל דמותר ואיכא מאן דס"ל דאם אין דעתו להחזיר אף שלא הניחם על גבי קרקע אסור להחזיר ואיכא מאן דס"ל דעל גבי קרקע נמי יש לחלק בין דעתו להחזיר ללא והשתא מה נפשך או פסק רבינו לקולא כיון דהוי מידי דרבנן או פסק לחומרא משום דקרוב לבא לבשל וכמ"ש הר"ן ז"ל אי פסק לקולא הוה ליה להתיר על גבי קרקע ולפחות בדעתו להחזיר ואי פסק לחומרא הוה ליה לאסור אף בעודן בידו אם אין דעתו להחזיר ותו קשה דרבי תדאי דקאמר הכי רבי אמי קאמר עליה דיחיד הוא ואין הלכה כמותו וכמ"ש רש"י ז"ל ולזה י"ל דרבי אמי לא הוה שמיעא ליה ההיא דרב דימי ורב שמואל בר יהודה משמיה דרבי אלעזר דקמסייע לרבי תדאי וההיא דחזקיה גם כן מסייע ליה להכי פסק כוותיה ומה גם דמעשה רב כדמוכח מדברי רבי אמי ומשום שדבר זה יש בו צד קולא וצד חומרא כאמור נקט רבינו הדרך האמצעי שהוא מוסכם מרוב האמוראים שם וכפשט מימרת רבי תדאי. אכן מאי דקשה טובא דאמאי השמיט בעיית תלאה במקל או הניחה על גבי מיטה או פינה ממיחם למיחם והמפרשים ז"ל כתבו בזה דפסק לקולא ועם כל זה היה לו לפרש ונראה לענ"ד דרבינו סבור דהנך בעיי לא קיימי אלא אמאן דמחלק בדעתו להחזיר אאין דעתו להחזיר אף בעל גבי קרקע ובעי בהני מי דיינינן ליה בסתמא כאין דעתו להחזיר או לא ודלא כפי' רש"י וכיון דפסק כרבי תדאי בסתם לא הוצרך להזכיר דמה שנפרש בפשט דברי רבי תדאי נפרש גם כן בדבריו דפשיטא דכוונתו להקל דדוקא על גבי קרקע.

בגפת או בעצים וכו'. משמע הא אם הוסקו בקש וגבבא שרי ולעיל דין ה' אסר אפילו בקש וגבבא וי"ל דבגרוף שרי בקש ובגבבא. ובמכוסה משמע דאסור כמ"ש שם אכן בכופח שהבלו מרובה מכירה ומעט מתנור כשהוסק בקש וגבבא אף שאינו גרוף ולא מכוסה שרי ודו"ק.