מעשה רקח על הלכות שבת ב:ד

החושש בעיניו וכו'. רבינו לא הזכיר סוף אוכלא ופצוחי עינא המוזכר בגמרא דעבודה זרה דף כ"ח משום דמכלל הן אתה שומע לאו והלח"מ כתב דנלמד מדין כוחל עיניו שכתב לקמן עיי"ש.

כל צרכי רפואה וכו'. אפשר שדקדק לכתוב כן על פי מ"ש בפירוש המשנה ס"פ יוה"כ וז"ל ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצוות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והניסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינם מצד הדעת וניסיונו רחוק טענה חלושה מן הטוען וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול עד כאן לשון הזהב וכן דקדק ז"ל בדין ו'.