מעשה רקח על הלכות שבת ב:כב

המהלך במדבר וכו'. רבינו לא פירש היתר ההליכה דאיתא התם דף ס"ט ופשוט הוא דמדסתם משמע דס"ל דשרי ומ"ש הרב המגיד וכן נראה מפירוש רש"י שפי' דקידושא ואבדלתא אינו אלא משום היכר בעלמא כדי שלא תשתכח שבת ממנו ואם איתא מאי פריך תלמודא במאי מנכר הא איכא תחומין ומזה נראה דלפירוש קמא שכתבו התוספות דמניעת ההליכה לא חשיבה היכר על כרחך לא מפרשי כפי' רש"י דאם איתא בכל דהוא סגי אלא מפרשים ז"ל דבעינן היכר גמור לשמירת שבת כלומר שיקבל קדושת שבת עליו ולא מטעמא כדי שלא ישתכח וכן הר"ן ז"ל שפירש כפי' רש"י ז"ל הקשה קושיא זו ותירץ כדברי רבינו תם שכתבו התוס'.

כדי פרנסתו וכו'. מסתברא דהיינו דוקא באין לו מה יאכל ואפילו לחם דאם לא כן אין ראוי לו לחלל שבת כלל ודייק דברי רבינו שכתב כדי שלא ימות וכ"כ הטור או"ח סי' שמ"ד ופסקו הרב ב"י ז"ל. אלא דקשה קצת במ"ש הרב מגן אברהם וז"ל ואע"ג דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע ע"כ. ולא ידעתי מאי קאמר חדא דכיון דיש לו מה יאכל מהיכא תיתי להתיר מכח רוב כיון דעל כל פנים איכא ספיקא דשבת בכל יום ותו דהיכי שייך לומר רוב בדבר שעוקר כל הגוף ותו דהיכי שייך קבוע בימים כיון שהוא דבר שאין בו ממש ודו"ק.

ואם ידע וכו'. נראה פשוט שאם נתן דעתו לזכור יום שבת בשני ליציאתו דקי"ל דמתחיל למנות אותו יום ולסוף ששה עושה שבת בשביעי דנמצא דאותו יום הוא שמיני ליציאתו פשיטא שיכול לעשות באותו יום כל מלאכתו דודאי לאו שבת הוא אלא צריך הוא למנות מיום שלישי וכן נמי אם נתן דעתו ביום ט' ליציאתו צריך שיתחיל לחשוב יום י' וכן על זה הדרך עד לעולם וכן נראה מדברי הר"מ די בוטון בתשובה סי' כ"ח והביאו השיירי כנסת הגדולה סי' שמ"ד.