מעשה רקח על הלכות שבת יט:יב

ויוצאה בפלפל וכו'. משנה שם ובגמרא פלפל לריח הפה גרגיר מלח לדורשיני ופי' רש"י לדרשיני לחולי השינים ע"כ. משמע דאינו מפני ריח הפה אלא לרפואת השינים וכן פירש במשנה להדיא ולרבינו שכתב שניהם לריח הפה קשה דלמה חילקום בגמרא הוה להו לומר דשניהם לריח הפה וראיתי בפירושו להמשנה שכתב וז"ל ומה שתתן האשה פלפל או מלח והדומים להם הוא להעביר ריח הפה אם יש בה זוהמא או ריח רע ע"כ. מזה משמע דמפרש דיש שני מיני ריח הפה אחד מחמת זוהמא וכיוצא ואחר דרך טבע כמו שמצינו בהרבה בני אדם ואותו שתועיל לו המלח היינו דרשיני שאמרו בגמ' אכן אכתי קשה דאם גם המלח מעביר ריח הפה כדברי רבינו אמאי לא חייבו חז"ל למוציא מלח כל שהוא כדרך שחייבו למוציא פלפל כל שהוא משום דחזי לריח הפה כדאיתא להדיא בדף צ' והזכירו רבינו בפי"ח דין ה' ובשלמא לפירוש רש"י ניחא דאינו לריח הפה כדאמרן אבל לרבינו קשה. ואולי יש לומר על פי מה שאמרו שם דף ע"ז כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא אפילו לקולא וא"כ זוהמת ריח הפה לא שכיחא כל כך וסתם מלח תשמישו לאכילה לתבל והוא נכלל במ"ש תבלין כדי לתבל ביצה קלה ועיקר תיבול הביצה הוא במלח דהיאכל תפל מבלי מלח כתיב.

ולא תתן לכתחילה בשבת. רבינו לא סיים ואם נפל לא תחזיר וכמ"ש הרב המגיד ז"ל שסמך לדין הרטיה פכ"א וכו' ע"כ. וכמ"ש לקמיה ד"ה ויוצא בקליפת וכו' ועיין להתוספות בערובין דף ק"ב ע"ב דמדמי דין זה לדין הרטיה וכדברי הרב ז"ל.

יוצאות הנשים וכו'. משנה שם ופירש שם רבינו קסמין עצים קטנים עגולין היו מכניסין אותן בנקבי אזניהם כדי שלא יסגר הנקב. פרופות. כמו כרוכות. רעולות. כמו פעמונים או זגין וכו' והוא מין ממיני החלי וכו' ע"כ.