מעשה רקח על הלכות שבת טז:כג

מותר לעשות מחיצה של בני אדם וכו'. לא ידעתי למה לא פרט רבינו כמה חילוקים שנאמרו בש"ס פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ג) ומ"ד בדין זה דהיינו שאפילו אחד שיודע בטל כל מחיצה וכדמשמע מקושיית הש"ס דפריך רב חסדא מיהא לדעת הוה ותירצו שלא מן המנין הוה משמע דאי הוה מן המנין אפילו אם הוא לבדו היה יודע אף שכל האחרים לא ידעו הוה אסור ותו היכא דהוי קרוב לודאי שיבינו הענין הוי נמי אסור כדמוכח מהנהו זיקי דרבא דלשבת אחרת אסר אף שלא היה ברור שהרגישו בענין ומהך עובדא יש להוכיח גם כן דגם במהלכים חשיב מחיצה דהוי חדושא טפי ורבינו סתם הדברים ומשמע דכעין מחיצות דעלמא בעינן דהיינו קבועים ועומדים אבל במהלכים לא שמענו מדבריו ז"ל ואדרבא ממ"ש שיעמוד זה בצד זה ובלבד שלא ידעו אלו העומדים וכו' משמע דבעינן עומדים דוקא ודוחק לומר דהוא יפרש שמפני זה מיחה לשבת אחרת ובהכי נמי תתורץ קושיא שניה דהיכא דהוי קרוב לודאי וכו' דנימא דכל עוד שלא ידעו בודאי שפיר דמי דאם כן קשה תרתי חדא דבאותו שבת גופיה הוה ליה לגעור במשרתו על שעשה כן כי היכי דלא ניטעי ותו דמייתי הש"ס בתר הכי עובדא דלוי ורב שימי בר חייא דהוו עבדי להו הכי משמע דבשבת ראשונה מיהא שפיר דמי אף בעודם מהלכים ופסק כל זה השו"ע סי' שס"ב.

אכן הנה מקום לדעת רבינו דלקושיא ראשונה מלבד דהוה אפשר דהמקשן הוא דהוה ס"ל הכי וגם התרצן לפי שיטתו השיבו ועדיפא מינה מ"מ כדי להסכים דעת רבינו עם שאר פוסקים נראה שיתורץ עם דקדוק אחר דאמאי לא פירש רבינו שלא יהא ביניהם ג' טפחים כדי שיהיה כלבוד דאם יהיו רחוקים יותר מג"ט הרי נפסקה המחיצה וכמ"ש הרב ב"י שם אלא צ"ל דלא חש לבארו משום דמלתא דפשיטא היא הכי נמי אם אחד מהם יודע שהועמד שם לשם מחיצה הוה ליה כמאן דליתיה והרי נפסקה המחיצה וכבר כתב ז"ל שיעמוד זה בצד זה ובלבד שלא ידעו וכו' כלומר שלא יהיו רחוקים זה מזה ושלא ידעו דמשמע ששום אחד מהם לא ידעו בדבר. ולקושיא שניה י"ל דאין הכי נמי שידעו והרגישו בענין תכף שהרי ראו שעל ידם הביאו הנודות לבית ומשום שידע רבא אח"ז שכבר ידעו אסר להם לשבת אחרת כי אז באותה שעה לא הרגיש בענין. ולקושיא שלישית לא קשיא מידי דאם איתא מאי שקיל וטרי תלמודא לעיל דמאי קמבעיא ליה לרב חסדא אי מלו גברי אי לא ומסיק בדלא מלו ודרבי אליעזר הוא דקמבעיא ליה וכו' הרי כיון שהיו יכולים להלך אף דלא מלו גברי שפיר היה יכול ליכנס אפילו אם היה רחוק כמה מילין אלא ודאי משמע דסתם תלמודא וכל אותם האמוראים לא ס"ל דמהלכים מהני אלא בעינן שיהיו עומדים במקומם דוקא וזה פשוט מאד. מלבד דאין לנו הכרח חותך דהך עובדא ועובדי אחריני דמייתי התם מהלכים הוו דאפשר שהשמשים של רבא העמידוה לפי שעתן בסתם עד שעברו הם ובאו לבית [והרבה אנשים היו שם כמו שנראה מדברי רש"י שם] והמדקדק בדברי הסמ"ג עשין ס"ה יראה שכן הוא מפרש שהרי הביא דמי שצריך לאיזה דבר ברה"ר יעמיד שם בני אדם וכו' והביא ראיה מזה המעשה משמע דמפרש להו שהיו עומדים ולא מהלכים וקרוב לזה הביא גם הרב ב"י שם בשם שבולי הלקט.

אכן אכתי איכא למידק במ"ש ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו דמנא ליה הא אדרבא בש"ס תירצו ברייתא דקתני עושה אדם את חברו דופן לסוכה דאיירי שלא לדעת מי שהועמד שם משמע דבאדם הרוצה ליהנות מדופן זה אין קפידא דהא עושה כדי שיאכל וישתה ויישן קתני והרב ב"י שם תירץ לזה דיליף לה רבינו מעובדא דהנהו בני גננא דמשמע מינה דאותם שנהנו הם העמידו המחיצה ולכך נגדינהו שמואל ולפי זה צריך לומר דדוקא גבי שבת החמירו כי היכי דלא ליתו לזלזולי אבל גבי סוכה הקילו דהא עושה קתני וכן פסק רבינו פ"ד דסוכה עיי"ש אלא דעל הרב המגיד קשה שכתב ואע"פ כן אמרו במחיצת אדם שאם היה נעשית לדעת נחמיה וכו' היה אסור וכו' ע"כ. וקשה דמהש"ס לא מוכח כן אדרבא בתר דתירץ כאן לדעת וכו' פריך מעובדא דרב נחמיה ועל כרחך דלעומדים קאי ולא אנחמיה דברייתא עושה קתני כאמור וקושיא זו הקשה גם כן הרב מגן אברהם ז"ל והניחה בצ"ע וגם הרב לח"מ נדחק בה עיין עליו ודוחק גדול הוא לומר דכי פריך הכי היינו לומר האי כדיניה והאי כדיניה.