מעשה רקח על הלכות שבת טו:ב

בד"א כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להם וכו'. הנה רש"י ז"ל בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ"ט) פירש דחפצים הצריכים לו היינו אלו המשקים שצריכים לו וכן נראה שהבינו התוס' בשבת דף י"א עיי"ש ובמכלתין דף כ'. וקשה דלפי זה הוה ליה לתרץ שאני מים שצריכים לו כלומר לשתות וגזרינן טפי שמא יביאם אצלו ובשלמא לפירוש רבינו ניחא דקאי על הכלים בעצמם וכלומר דאפילו אחר ששתה איכא למיגזר ואפשר דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דלא תימא דוקא מים שצריכים לו טפי אבל בשאר חפצים אימא לא קמ"ל עוד אפשר דכוונת רש"י ז"ל גם כן משום הכלי וסמך עמ"ש אמתניתין שם וכן נראה קצת ממ"ש דין כ' ובשבת דף י"א ואף שאינו ברור כל כך הוא יותר טוב ממילת חפצים דקאמר רב יוסף ודו"ק. אלא דכפי זה גם ברישא דההיא דקתני עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י אמאי לא מחלקינן בין כשהחפצים צריכים לו או לא ולפי דברי הרב המגיד אה"נ שהרי השוה דעתו לדברי הרשב"א שכתב כן להדיא אמנם לדעת רבינו אי אפשר לומר כן שהרי הביא הדין לעיל ולא חילק כלל וכמ"ש ז"ל וטעמא דמלתא על כרחך כמ"ש הרה"מ ז"ל שלא גזרו שמא יוציאם אלא בכלים נאים ובשותה בהם שהוא מקרבן לפיו כלומר דחביבי ליה טפי ולהכי איכא למגזר ולעולם דבעינן גם כן שהכלים יהיו נאים דוקא ובהכי מסתלקת קושיית הרב לחם משנה ז"ל שהקשה דאם כן הוה ליה לתרץ בש"ס שאני מים דמקרבן לפיו וכו' עיי"ש דזה אינו דאי משום הא לחוד לא הוה אסיר אלא האמת הוא דבכלים תליא מלתא ולהכי שפיר תירצו בחפצים וכו' וכלומר דבדין זה דוקא הוא דאמרינן הכי מטעם השתיה דזה הוא מבואר ותדע דבפירוש המשנה כתב וז"ל זה שאסרנו לעמוד ברשות אחד ולשתות ברשות אחר בתנאי שתהיה השתיה בכלים נאים שהוא צריך אליהם ואי אפשר לו להניחן מפני חשיבותן שאם נתיר לו לשתות מהם נחוש שמא יוציאם מרשות לרשות אבל וכו' ע"כ. הרי דכל עצמו בא לאסור מכח הכלי לסיבת פעולת השתיה שהיא מבוארת לנו וכדברי הרה"מ ז"ל.