מעשה רקח על הלכות שבת יב:ו

טלית שאחז בה האור וכו'. מבואר בגמ' שם והרב המגיד ז"ל כתב שדעת רבינו כדעת הרשב"א שמחלק בין נותן בכלי מים לכבות הניצוצות לנותן מים בצד הטלית וכו' ע"כ. והרב בעל שלטי הגבורים ז"ל נסתפק בדברי רבינו אם מ"ש ונותן מים מן הצד קאי גם לטלית שאחז בה האור או קאי אספר תורה דוקא והיינו משום דמים איכא מאן דאסר משום מלבן ואפשר שזו ג"כ דעת רבינו עיי"ש ולענ"ד נראה דשפיר אפשר להבין כוונת רבינו דשרי אף במים תדע שכתב לשון ואם כבתה כבתה דלשון זה קאי אטלית דבס"ת כתב ואם כבה כבה ואין להשיב מלשון שכתב מן הצד שעדיין לא נתלה בו האור דלשון בו לא קאי אספר תורה גופיה אלא קאי אאותו צד שעדין לא נתלה בו האור ותו דאם איתא הוה ליה לפרש החילוק בין מים לשאר משקים ומה גם דמשמעות הענין מורה דלא קאי אלא אטלית ולא אספר תורה שאם יתן מים בס"ת הרי ימחק הכתב ודאי ויתקלקל בידים ואם ישים המים מאחורי הכתב מסתמא יעברו אל העבר האחר שהרי צריך הוא ליתן עליו מים כשיעור שיכבה האש ולא יצמצם בזה. אכן מה שיש לגמגם בדברי רבינו שכיון שהתיר נתינת המים מכ"ש פושט וקורא או מתכסה ואין לומר דלישנא דברייתא נקט שהרי בגמ' מוכח דהך ברייתא דלא שריא אלא פושט וקורא פושט ומתכסה פליגא אדרבי יהודה דשרי נתינת מים אם לא שנאמר דכל כמה דאפשר למעוטי באיסורא עדיף ולהכי כתב תחילה פושט ושוב כתב דין נתינת מים כלומר אם אי אפשר בזה אף נתינת מים שרי ועיין להרב ב"ח וכנסת הגדולה ומג"א בדינים אלו באו"ח סי' של"ד.

שכח נר וכו'. רבינו העתיק דברי הברייתא ולא ביאר באיזה נר איירי והתוס' הכריחו דעל כרחך בנר של שעוה וכיוצא הוא אם לא שנאמר דס"ל כהרב בעל הערוך שהביאו ז"ל דבפסיק רישיה בעינן דניחא ליה ממש וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל.