מעשה רקח על הלכות שבת יב:יב

המוציא בין בימינו וכו'. משנה שם דף צ"ב ופי' רש"י בשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בתלמוד ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה אחד בימין ואחד בשמאל והקטרת בחיקו והחביתין בכתף ע"כ. ובירושלמי שלפנינו כתוב באופן אחר עיי"ש ובגמ' אמר רבי אליעזר המוציא משאוי למעלה מי' טפחים חייב שכן משא בני קהת ופירש רש"י שמעבירו בידו למעלה מעשרה ע"כ. אמנם מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שנושא המשא על כתיפיו למעלה מעשרה ור"א קאי אמתניתין וכו' משום דבגמ' יליף דמשא הלוים שעל כתיפם למעלה מעשרה הוה והיינו טעמא נמי דנתן טעם רבינו לדין זה ממשכן וכו' דלכאורה קשה דמאי איריא הרי כל המלאכות אין למדין אלא ממשכן אלא לפי שאין דבר זה ברור בפסוק דאף דבקרא כתיב בכתף ישאו שהיה זה למעלה מעשרה מנא לן וגם בגמ' לא ילפי לה אלא דרך רמז ואסמכתא דקראי לכך הוצרך רבינו לכתוב דדרשה גמורה היא וכו' וגם בפירוש המשנה כתב רבינו וז"ל הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף וקראה השי"ת עבודה שנאמר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ע"כ. וקשה קצת דלמאי איצטריך לטעמא דקראה השי"ת עבודה הרי כל המלאכות אנו למדין ממשכן אף שהכתוב לא קראם עבודה והתוס' יו"ט ז"ל לא תירץ כלום לזה עיי"ש והרב קול הרמ"ז ז"ל כתב דכלפי מה שאנו מחייבים לנושא על כתפו אפי' דבר קל וכו' כתב כן עיי"ש ועוד נראה לענ"ד לפי שאין דרך להוציא על הכתף אלא להסבלים וכיוצא אבל שאר בני אדם ובפרט לאנשים חשובים וכו'. אין דרכם לשאת שום דבר על הכתף וא"כ הוה ס"ד שלא כל אדם יתחייב על זה לכך הוצרך רבינו לכתוב דקראה השי"ת עבודה וכיון שכן הויא מלאכה גמורה לחייב כל אדם.