מעשה רקח על הלכות שבת א:יט

מקצתה בשוגג וכו'. שבת דף ק"ב ורבינו נראה דפסק כרבא דאוקי מתניתין דמילי מילי קתני דאלו לרב אשי מתניתין איירי בשחזר ושכח דהיינו לומר שתחילת הזריקה היתה בשוגג ואחר כך הזיד ושוב שגג קודם שישלים שיעור הזריקה ומדכתב רבינו עד שיעשה שיעור המלאכה כולה בזדון או בשגגה משמע דאם הזיד בנתיים פטור. וקצת קשה דאמאי לא פסק כרב אשי דלדידיה אין צריך לידחק ולומר דמילי מילי קתני ואף דרב אשי חסורי מחסרא קאמר הרי מבואר דלאו דוקא היא דבמשנה גופא יש לפרש כן וכמ"ש התוס' ד"ה רב אשי וכו' ותדע דרבינו גופיה בפירוש המשנה פירשה כרב אשי עיי"ש אף דהתם נמי קשה דנראה דפתיך דברי רבא עם דברי רב אשי שכתב וז"ל כשתדקדק לשון זאת המשנה תמצא בה קושיא וכו' ושיעורה בגמרא כך הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו או שלא נזכר וקלטה אחר וכו' פטור הא נחה חייב במה דברים אמורים כשחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות וכו' ע"כ. פתח בדרבא וסיים בדרב אשי. אם לא שנאמר בדוחק דכיון דרב אשי לא פליג ארבא לענין דינא אמטו להכי נקט דבריו לפרש המשנה ביתר שאת. ולענין פסקו של רבינו כאן נראה לענ"ד פשוט דלא קשה מידי וזה ממ"ש פ"ו מהלכות שגגות וז"ל אכל כחצי זית ונודע לו וחזר ושכח ואכל כחצי זית אחר בהעלם שני פטור שהרי נודע לו בנתים ויש ידיעה לחצי שיעור וכו' וכן אם הוציא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג אם בזריקה חייב לא מפני שאין ידיעה לחצי שיעור אלא מפני שאין בידו להחזירה לפיכך לא הועילה לו הידיעה שבנתים ואם בהעברה פטור שיש ידיעה לחצי שיעור ע"כ. והדברים ק"ו אם כשהשלים השיעור דהיינו הד' אמות שהיה במזיד דהוה לן לאפטורי כיון דתחילתו בשוגג וסוף גמר חיובו במזיד אפי' הכי חייב משום דגמר פעולתו בשוגג. [בשוגג] נמי ואין בידו להחזירה בשתי אמות שוגג ונודע לו בנתים וחזר ושכח קודם סיום הארבע דנמצא תחילה וסוף חיובו ופעולתו בשוגג ואין בידו להחזירה לא כל שכן דחייב דהיינו כרב אשי ותדע עוד דתחילה כתב דין כזית ודין שתי אותיות דלא הוי יותר משיעור חיובו ואח"ז מייתי כך דהוציא במציאות שעושה יותר משיעורו וקשה דהוה ליה לכתוב דין זרק ארבעה ושכח וחזר ושכח אי הוי דומיא דאכילה וכתיבה ושוב הו"ל למימר אבל אם זרק שש אמות וכו' אלא ודאי לא הוצרך להביאו מפני שנלמד במכ"ש מדין זה וכתב דין זה לאשמועינן חידושא דבזורק לעולם חייב כיון דאין בידו להחזירה בתנאי שסוף הפעולה תהיה בשוגג דאם היתה במזיד אזי לא אמרינן אין בידו להחזירה לחיובי אלא פטור הוא כמסקנא דסוגיין. אלא דאכתי קצת קשה ממה שכתב רבינו פ"ב מהלכות שגגות וז"ל אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף וכו' כיצד כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת עקר בזדון והניח בשגגה או איפכא פטור וקשה דלישמועינן רבותא אפי' בזורק דאין בידו להחזירה דפטור ומכ"ש מעביר כמבואר בסוגיין וכבר ראיתי להרב לח"מ שנתעורר בזה ולא תירץ כלום. ולענ"ד נראה אפשר דנקט מעביר שהוא יותר מצוי והווה מזורק בהך עניינא שיהא שוגג תחילה וקודם השלמת השיעור יהיה מזיד או איפכא וחדא מנייהו נקט וסמך עצמו אמ"ש בפ"ו דאם איתא דזורק שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד חייב משום דאין בידו להחזיר לישמועינן הא ומכ"ש וק"ו בשש אמות דכולהו איתנהו ביה סוף הפעולה בשוגג ואין יכול להחזירה. ומעתה יפה כתב רבינו כאן עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בשוגג או במזיד דהיינו לאפוקי היכא שהתחיל במזיד וסיים בשוגג אי נמי התחיל בשוגג וסיים במזיד דבענין זה כל המלאכות שוים אמנם היכא דהוה ליה ידיעה בנתים סמך אמ"ש בהלכות שגגות דשם ביאר דיש ידיעה לחצי שיעור לפוטרו משום דבעינן כל השיעור בשוה וכמו שרמז כאן לבד מזורק משום דאין בידו להחזירה ודו"ק.