מעשה רקח על הלכות שחיטה ז:כ

עוף שנפל לאור וכו'. פשטן של דברי רבינו נראין דס"ל דכיון ששלט האור באלו האברין סופן לירקב כולן דנורא מקלא קלי והכי מוכח ממ"ש שכל הירוקין שהאדימו וכו' מחמת האור בעוף הרי הן כמו שניטלו וכיון דחשבינן כאילו ניטלו הרי היא טריפה ודאי ונראה דהיינו טעמא דכיון שהוא עוף אברים אלו שהן דקין הערך ובקל יופסדו ויאבדו ולכך חשבינן כאלו ניטל כל האבר וגם הכבד אף שאם ניטל כולו אם נשתייר בו כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשר כמ"ש בפ"ח דין כ"א הכא חשבינן ליה כאילו לא נשאר ממנו מאומה דכיון ששלט בו האור אפילו בכל שהוא הו"ל כאילו נשרף כולו להדיא דסופו לירקב כולו ודאי ואולי מכיון דרבינו היה רופא מובהק וידע בחכמתו הרמה דבר זה אף שמצד דברי הגמרא נראה בהיפך ממש וכבר נתעוררו בזה הגאונים ז"ל ומכללם הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל עד שהסכימו דכאילו ניטלו שכתב ז"ל ר"ל אותו מקום לבד ובכבד בשנשרף במקום חיה ובמקום מרה והרואה יראה שאין לשון רבינו מורה כן דא"כ הו"ל לפרש.

לכן אכתוב הנראה לענ"ד כפי דעתי הקצרה על פי דברי האור זרוע שהביא רש"ל בפ' אלו טרפות בשם הגאונים שכתב דהו"ל כאילו ניטל כולו אך הרשב"א והר"ן ז"ל הקשו דאם איתא מאי הקשו בגמרא ולא יהא אלא ניטלה ואם איתא שהוא מתפשט בכל הו"ל למימר ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום דטריפה וכו' ע"כ וי"ל דכוונת הבעיין דהוריקה הכבד כנגד בני מעים ולא ידענו שנפל לאור אלא שנמצא הכבד כך והכי קמבעיא ליה דהן אמת דשינוי מראה בכבד אינו פוסל אך בהיותו כנגד בני מעים יש לחוש שנחלה הכבד ואפשר שיתפשט אותו חולי גם במעים שכנגדו דנקיבתן במשהו ואף שזאת הבעיא הוקבעה אחר המשנה דאיירי בנפלה לאור מ"מ הוקבעה מפני תירוצו של רבא דקאמר דתלינן שבודאי נפלה לאור אך אכתי קשה טובא דאם איתא הו"ל לרבא לתרץ בידוע שנחמר הכבד כיון דבאמת כשנשרף מקצתו הו"ל כאילו ניטל כולו וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל והיא קושיא עצומה אך מצינן לדחויי דכיון דזו כחו של רבינו מהברייתא דקתני באלו אמרו בלב וקרקבן וכבד ומדקא מדמי להו אהדדיה שמע מינה שדינן שוה וחשבינן כאילו ניטלו כולן דהא בכבד על כרחך לומר כן מעתה י"ל דרבא כלפי בעיית רב יוסף נתכוון ללמדו חדוש גדול דלא לבד מצד הכבד יש לפסול דזה פשיטא כידוע מהברייתא דלקמיה אלא אף מצד הבני מעים יש לחוש ולהטריף דאף שלא מצינו בהם שום ריעותא מ"מ כיון שהם אצל הכבד חיישינן שניקבו בודאי וכיון שנקיבתן במשהו יש להחמיר אפי' שלא ראינו בהם שום ריעותא ועוד יתבאר כוונת רבינו בדין הבא כמ"ש בס"ד.

והנה רבינו סתם וכתב

והוריק לבו או כבדו וכו' דמשמע בין שהוריק ככרתי בין שהוריק כמוריקא או חלמון ביצה וכו' וכן נראה מפי' המשנה שכתב ואם נמצא בהם ירוק או כרתן הרי זה טריפה וכו' ע"כ. ומ"מ נראה שיש לחלק בדבר שהכבד כשהוא שמן דרכו להיות ירוק כחלמון ביצה וכיון שכן אין ראוי להטריפו בשינוי זה וכן דעת הרשב"א בשיטתו ובתורת הבית אלא צ"ל שזה תלוי בשינוי המראה הטבעי דאם הוא מראה טבעי אף שנפל לאור לא חיישינן ואמרינן שודאי לא שלט האור בהם ואם נשתנו מטבעם תלינן באור בודאי ובשלמא בלב וקרקבן שייך לומר שכל מין ירוק פוסל בהם כיון שטבעם להיות אדומים אבל בכבד נראה דא"א לומר כן כמבואר. וכן נראה ממ"ש שם בפ' המשנה וז"ל שאם היה העוף מעופות המים המותרים שיש להם אחד מאלו האברים בטבע כעין כרתי או כעין ירוק ועל הרוב יהיה זה בקרקבן ואם נמצא אותו האבר שטבעו להיות ירוק או כרתן אדום טריפה וכו' ע"כ הרי שכתב שהקרקבן של עופות המים דרכו להיות ירוק ואם נאדם טריפה ה"נ נאמר שהכל תלוי בשינוי המראה הטבעי והן הן דברי הרשב"א ז"ל והרב פר"ח חילק בין כחוש לשמן ונראה לענ"ד דאין צורך אלא כמ"ש. ומ"ש רבינו

אחר ששלקו אותם מעט משום דסתם שלק שבתלמוד הוא יותר מבישול אך כאן אם יבשלום ביותר אין ראיה בשינוי המראה ומ"ש וממרסין בהן עיין מ"ש לעיל דין י"ח.