מעשה רקח על הלכות שחיטה ג:יט

בהמה שניטל וכו'. שם דף כ"א וסיים רבינו בכל אלו הרי זו נבילה מחיים להודיענו דאין השחיטה מועלת בהם להוציאם מידי נבילה כמ"ש פ"ב דשאר אבות הטומאה דבטריפה השחיטה מועלת להוציאה מידי נבילה וכאן אשמועינן דהני כולהו אין השחיטה מועלת בהם אך לענין אם מטמאים במגע ובמשא כנבילה ממש לא נחית כאן דכבר ביארו שם דהארבעה הראשונים שהזכיר כאן מטמאים אפילו כשהם חיים ופסוקת הגרגרת ונקובת הושט אף דאין השחיטה מועלת בהם מ"מ אינן מטמאין טומאת נבילות עד שימותו ולזה נתכוון רבינו שכתב בראשונה דאין השחיטה מועלת בה ובסוף דבריו אף שכתב דהרי זו נבילה מחיים כדי שלא נטעי לומר שיטמאו ג"כ מחיים הוסיף שנית ידו וכתב דאין השחיטה מועלת בה כלומר דלזה דוקא נתכוון להשוותן ואין סתירה לזה ממ"ש מרן פ"י [ה"ט] בסוף דבריו וז"ל ודע שלא נמנו כאן אלא הטריפות אבל ששה נבילות מחיים כתבם רבינו פ"ג ע"כ נתכוון ז"ל להשמיענו שאלו הששה לא מנאן רבינו בכלל הע' טרפיות מפני היותם נבילות ואין השחיטה מועלת בהם לא שבא לומר דלרבינו יש בכל הששה טומאה מחיים דזה מנ"ל מכ"ש שאין כאן מקומו.

וגדולה מזו כתב מרן ז"ל פ"א דין ו' וז"ל ומ"ש רבינו שחיטתו פסולה משמע דנבילה הויא שהרי כתב פ"ג כ"מ שאמרנו בשחיטה פסולה נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה וקשה דתרבץ הושט וכרס שנקבו לא הויא אלא טריפה ולא נבילה וי"ל דמשו"ה לא אמר רבינו פ"ג הרי זו נבילה ומטמא במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין נבילה לא נחת ומשום דרוב הנזכרות באלו הדינים הוו נבילות נקט לשון נבילה עכ"ל. הרי דאף דהויא טריפה רבינו נקט לשון נבילה משום דהרוב שהזכיר באלו הפסקים הוו נבילות ונגרר אחר הרוב ולא חש לשנטעי להשוות כולם לנבילה ממש כיון שאין כאן מקומו והוצרך מרן להוסיף ומשום דרוב הנזכרות באלו הפרקין וכו' כלפי מ"ש דרבינו לא אמר הרי זו נבילה ומטמאה במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה ומפני שהרגיש שרבינו הוסיף משום נבילה כמ"ש מרן גופיה לכך הוסיף ומשום דרוב הנזכרות וכו' כלומר דאף שכתב דלוקה משום נבילה אין קפידא דלא קאי אלא הרוב וכו' משא"כ אם היה רבינו כותב ה"ז נבילה ומטמאה במשא היינו צריכין לומר דדוקא קאמר מדהוסיף דין הטמאה זו נראית כוונת מרן זלה"ה ע"פ האמת והיושר.

אמנם הפר"ח יו"ד סי' כ' השיג עליו ממ"ש רבינו דהרי זה לוקה משום נבילה דמשמע דדוקא קאמר עיי"ש ולפי דרכינו הדברים ברורים ונכונים עוד נתאמץ להקשות עליו מפני שהבין דמ"ש באלו הששה דהרי זו נבילה מחיים דר"ל דמטמאו גם במשא מחיים וקשה עליו ממתני' דפרק העור והרוטב דקתני דאף אם שחטו השני סימנין אינה מטמאה משום נבילה עד שתמות וכן בפ' השוחט שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וכו' וכתב דרבינו חזר בו דבפ"ב דשאר אבות הטומאות כתב אלו הדינים על אמיתותן וכו' ע"כ ומימי לא שמעתי כיוצא בזה שרבינו יחזור בו ביד גופיה ועוד דא"כ בכל הסתירות שנמצא בדברי רבינו נאמר דחזר בו ועוד דאיך יצוייר בשכל שנעלמו ממנו כל הבקיאות שהביא שם זה לא ניתן ליאמר. גם מ"ש שלשון הרב אינו מדוקדק ולצדדים קתני וכו' לענ"ד נראה הוא מדוקדק על נכון דכיון להשמיענו דאין השחיטה מועלת בהם לאפוקי אינך שהזכיר לעיל דיש מהם שהם נבילה ואין השחיטה מועלת בהם ויש בהם שאף שקראם בשם נבילה אינן אלא טריפה ולעולם שהשחיטה מועלת בהם לטהרם מידי נבילה ונ"ל דלכך נתכוון רבינו לכתוב לשון פיסול ולכתוב הכלל דכל מקום וכו' דמשום דבאמת יש בהם הרבה שא"א בעולם לומר בהן שהם נבלות והרי בשוחט לשם הרים וגבעות ונתכוון לרפואה בעלמא ושוחט לשם קדשים וכו' אינן אלא טריפות ורבינו כתב בהם שהם פסולות ורבי ישבב אמר בגמרא כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טריפה והודה לו רבי עקיבא ולפ"ז עלו כהוגן דברי רבינו ומרן ז"ל כאמור ומבואר.

אכן דברי מרן לקמן בפרקין דין כ"ג גבי נפסקה הגרגרת וכו' הם קצת מגומגמים שהקשה על רבינו דלמה לא מנה בע' טרפיות נפסק רוב הקנה שלא במקום שחיטה למעלה ועוד שהרי כתב בפרק זה גבי הגרמה שאם לא שייר בחיטי פסולה דהיינו נבילה וצ"ע עכ"ל. ופשטיות שטח דבריו מורה שהבין דכל מקום שאמר רבינו פסולה הכוונה נבילה ממש ומלבד דא"א לומר כן בדברי רבינו כמו שהוכחנו לעיל עוד סותר דברי עצמו ממ"ש פ"א כנ"ל אלא האמת יורה דרכו שלא הוסיף מרן זה הועוד אלא לעשותו סניף לקושיא ראשונה שהקשה וכוונתו שלא ביאר רבינו דין טריפות זה לא בע' טרפיות ולא גבי דין הגרמה דאף דבאמת מצינו בכמה מקומות דהויא טריפה ורבינו נקוט בלישניה לשון פסולה דהיינו נבילה תשובה תולה דמשום דרוב הנזכרות באלו הפרקין הוו נבילה נקט לשון זה בכולם כאמור ובגרגרת שנפסקה שלא במקום שחיטה לא ביאר בשני מקומות כלום ובזה נסתלקו כל הקושיות והתמיהות של הרב פר"ח ז"ל שם עיין עליו.