מעשה רקח על הלכות שחיטה יב:ט

היתה בת הצביה הזאת וכו'. רבינו נראה כסותר דברי עצמו ועיין להרב תוס' יו"ט פרק אותו ואת בנו וקודם בואי לפרש דעת רבינו ז"ל עלה בדעתי לעמוד על דברי רש"ל פ' או"ב שסותר דברי עצמו להדיא מסימן ב' לסימן ג' וכבר תמהו עליו הש"ך יו"ד סי' ט"ז והרב כנה"ג שם והניחוהו בצ"ע והיא תמיהא גדולה ועצומה שכמעט מימי לא ראיתי כמוה יען שהוא סמוך ונראה שבסימן ב' כתב בפתח דבריו דע שאותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות והמקלל אביו ואמו לאחר מיתה חייב והביא ראיות לדבריו דמשמע דחוששין לזרע האב ומשו"ה נוהג בזכרים ובנקבות ואילו בסימן ג' בפתח דבריו כתב דין אין חוששין לזרע האב ולכן מותר לשחוט האב והבן ביום אחד ובשאר דוכתי הוי ספיקא אי חוששין לזרע האב או לא ע"כ. הנה כתב בפירוש דבאותו ואת בנו אין חוששין ומותר לשחוט האב והבן ביום אחד ואתמהא שהרי כתב למעלה דנוהג בזכרים כנקבות.

ואף שאיני כדאי מ"מ לפי חומר שלא להניחו חלק נראה לענ"ד דיש לדייק בלשון הרב ז"ל תחילה בסימן ב' בסוף דבריו הזכיר דין הכלאים שכתב וז"ל ומאחר דהלכה כחנניא שאותו בא לרבות זכרים וכו' ואו שה דכתיב בא לרבות כל הבא מן השה והעז שהכל מין בהמה שמע מינה דס"ל נמי כר' יונתן דתניא אביו ואמו וכו' ע"כ ומאחר שביאר דנוהג אותו ואת בנו גם בכלאים למה לא ביארו בפתח דבריו וביאר דין מקלל אביו ואמו וכו' ונראה דכיון דכלאים זה שאנו מרבין מאו אינו אלא במין בהמה דהיינו הבא מן השה והעז שהכל מין בהמה לא רצה להזכירו בפתח דבריו מפני שדעתו ז"ל לחלק בין כלאים הבא מבהמה וחיה לבא מבהמה ובהמה וזה מבואר בדבריו שם סימן ה' שכתב בפתח דבריו דין אותו ואת בנו נוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל וצבי הבא על התיישה וילדה צבי ושוחט התיישה ובנה ביום אחד לוקה וצביה ובנה תיש מותר לכתחילה ע"כ הרי להדיא שחילק בין מין בהמה למין חיה והיינו כדאמרן דרבוייא דקרא לא בא אלא למין בהמה. ועל פי זה י"ל דמ"ש תחילה דנוהג בזכרים היינו במין בהמה וכמו שהוכיח בביאורו מקרא דאותו ואת בנו ונכלל בו הבא מן השה וכו' ומאחר שהקדים בדין ב' לא הוצרך לבאר בדין ג' דודאי הוא פוסק כחנניא לענין דרשה דנוהג בזכרים ובנקבות אך לענין דחוששין ובכלאים הבא מחיה ובהמה אינו פוסק כמותו אלא כר' יהודה שאינו נוהג וכמו דביאר להדיא בדין ה' זה נראה לענ"ד בדוחק.

מעתה עת לעמוד על דברי רבינו שמתחילה כתב דאם היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט הבן ואמו לוקה והיינו ודאי מצד זקנו שהיה עז א"כ משמע שחוששין לזרע האב ואח"כ כתב דספק יש בדבר אם נוהג בזכרים ולזה היה נראה לענ"ד פשוט דלעולם חוששין לזרע האב אמנם בעיקר חיוב כששוחט האב עם הבן מספקא לן משום דכתיב בנו שכרוך אחריו וכן מצאתי להרב ב"ח ז"ל. ומה שהקשה עליו הש"ך שם דא"א לחלק כן כדמוכח להדיא בסוגיא ריש פרק אותו ואת בנו וכו' ע"כ איני רואה סתירה לדברי הרב ב"ח ז"ל מאותה סוגיא ואדרבה שם שהקשו אפלוגתא דר' חסדא ורבנן לענין כלאים וליפלוג בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנניא ורבנן אי פליגי בההיא הו"א בהא אפילו רבנן מודו דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן הרי דאין לתלות פלוגתא דחנניא ורבנן להא דחוששין להדיא דיש מקום לחלק ביניהם טובא [ומה שהקשה] הש"ך ז"ל שם מלשון רבינו (פי"ד) [פרק י"ג דין ד] לענין כסוי הדם ופ"ט דבכורים ופ"ט דכלאים כבר עמד עליהם הרב לח"מ ז"ל והמובן מדבריו כדברי הרב ב"ח דרבינו פוסק כמ"ד דודאי חוששין לזרע האב ויישב ג"כ ההיא דכלאים אכן קשיא לי טובא במ"ש דמ"ש רבינו כל הנולדים מב' מינין אסור להרכיבן זה עם זה שהכוונה כשאביהם שוה ואמותיהם אינן שוות שכן כתב וז"ל ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהם משני מינין אסור להרכיבן כלומר הכוונה דמלתא דהאב הוא אחד דהכי נראה שהאמהות לבד אינן (כן צ"ל) שוות ע"כ וזה אי אפשר שהרי רבינו כתב שם כיצד פרד שאמו חמור מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמור ואסור להרכיבו על החמור אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמור וכו' ע"כ ואם כוונתו שאביהן שוה הרי לא יקרא בשם פרד כלל דפרד אינו בא אלא מן הסוס והחמור דוקא תו קשיא לי דאם רבינו פוסק דחוששין לזרע האב למה הביא ההיא דר' אבא שכתב שם לפיכך הרוצה למשוך בשתי פרדות בודק בסימנין וכו' שהם דברי רבי אבא והרי בגמרא אמרו אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב.

גם ראיתי להרב כנה"ג שם שחלק על הרב לח"מ ז"ל אך למ"ש לההיא דבנו כרוך אחריו דמהגמרא מוכח דהא בהא תליא וכו' עוד דרבינו פוסק כרבנן דרבי אליעזר דנוהג בכלאים ובכוי ובפלוגתא דחנניא היה ראוי לפסוק כחכמים וכו' אך מאחר שר' אבא עשה מעשה בפרדות ואמרו בגמ' שמע מינה דס"ל אין חוששין לזרע האב ודלא כחנניא דחוששין מעתה בהכרח לחוש לזכרים שיהא אסור לכתחילה מיהא לשחוט האב והבן ומכ"ש לפי דברי הרשב"א שם בסוגיא שכתב דר' אבא לחומרא הוא דס"ל אין חוששין וסוף דבר לא מצא הרב ז"ל יישוב לדברי רבינו כי אם בהגהה בדבריו שבמקום היתה בת הצביה הזאת וכו' הגיה היתה בת הצבי הזה וכו'. וקשיא לי עלה תלת. חדא דא"כ היה לו לרבינו לסדר דין שבא על העז לדין זה ולא להפסיק בעז הבא על הצבי ועוד שדין זה לא הוזכר בגמרא אלא דין תיש הבא על הצבייה וילדה בת וכו' ולמה לו לרבינו להזכיר דין שלא נאמר בגמ' ולהניח וכו' ועוד דאף לפי הגהתו כי היכי דהזכיר בן בת הצבייה למלקות היה לו להזכיר בן בת התיש לאיסור אי נמי דלימא בן בן התייש לאיסור דהוי חידושא טפי וכ"ש בן בן הצבי למלקות (גם בס' לחם חמודות הגיה בדברי רבינו עיי"ש) האמנם למה שתמה השלטי גבורים שרבינו סותר דברי עצמו שבפי' המשנה שבאותו ואת בנו פסק דאין חוששין ובפ' על אלו מומין פירש דאו"ב אין ראוי לקרבן בהכרח צ"ל דס"ל דספיקא הוא ובאותו ואת בנו לענין מלקות איירי וכמ"ש הרב ז"ל והוא הנכון.