מעשה רקח על הלכות שחיטה א:יב

כל השוחט וכו'. פ"ק דחולין דף ט' אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה (ופירש"י ד"ה נשחטה וכו' דשמא לא נשחט הרוב ע"כ) לא בדק מאי ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר ב"ר ינאי אמר טריפה וכו' במתניתא תנא נבילה מטמאה במשא וקמפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכו' מר סבר בחזקת איסור קיימה והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ע"כ. ורבינו פסק לחומרא כמתניתא אלא דקשה דלמה הוסיף רבינו ונחתך הראש לימא סתמא כלישנא דגמרא ואפשר שנתכוון להסביר לנו הענין דאם לא נחתך הראש אלא שהניחה וחזר ובא ומצאם שנשחטו כהוגן מותרת ולא נימא שביני ביני בא אחר וגמרן וכו' דאף דנראה כספיקא דאורייתא מ"מ הרי נתכוון לשחוט כראוי אלא דקשיא לן טפי מההיא דפסק רבינו לקמן דין כ"ד שאם מצא הסכין פגום אחר השחיטה הרי זה ספק נבילה וכו' דכפי הכלל שכתב כאן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע וכו' וכל עוד שלא ידענו בודאי שנשחטה כראוי דיינינן לה כמתה מעתה גם שם הו"ל לאוקומה אחזקתא ונימא נמי שהיא נבילה ודאי ועוד נראה שהדברים ק"ו השתא ומה אם כשנתכוון לשחוט כראוי מפני שלא בדק הויא נבילה אף שאין לנו שום ודאות של פיסול כשמצא הסכין פגום דהרי הריעותא לפנינו לא כ"ש שתהא נבילה ודאי וי"ל דשאני כשאירע הפיסול בבהמה מכשאירע בסכין דהרי אמרינן התם דף י' סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וכמ"ש מרן שם וכתבו התוס' שם דהכוונה דכשהפגם בסכין איכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפי' בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי בספק ספיקא וכו' עיי"ש. אך נסתפקתי בנדון דידן אם ילקה משום נבילה וכן אם יטמא טומאה ודאית דהן אמת דדיינינן לה כנבילה ודאית להחמיר מ"מ איך נאמר שילקה עלה כיון שהשוחט בקי ומומחה כמ"ש רבינו וכפי' רש"י ז"ל ונתכוון לשחוט כראוי אלא ששכח לבדוק הסימנין והא עכ"פ מידי התראת ספק לא יצאנו וצ"ע.