מעשה רקח על הלכות שחיטה א:א

שנאמר וזבחת וגו'. פסוק זה בפרשת ראה ובאותה פרשה כתוב פסוק אך כאשר יאכל וגו' ונחלקו בגמ' בביאורם ורובם ככולם סברי דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר כדאיתא בפ"ק דחולין דף כ"ח ופ"ה ופ"ב דבכורות דהיינו לומר שבשר תאוה לא נאסר להם אלא שבשר נחירה היה מותר במדבר וכשבאו לארץ נאסר להם והיינו כי ירחיב וגו' ורבינו בסוף פ"ד כתב כן להדיא אף דבריש פ"ב משמע מדברי רבינו שלא בא זה הפסוק אלא להזהיר שלא ישחוט בשר תאוה אלא חוץ לעזרה מ"מ יש ליישב דהא והא איתא אך מאי דקשה טובא מנין יצא לו לרבינו דפסוק דאך כאשר יאכל את הצבי וגו' איירי בבכור בעל מום. ומלבד מ"ש מרן ז"ל עוד מצאתי להרשב"ש ז"ל סי' תצ"א שרבינו ס"ל דכיון דפרשה ראשונה בפסולי המוקדשים איירי לכו"ע ואין בכור בכללם דהרי דרשינן בשר ולא חלב ובבכור ליכא חלב דאינו נוהג אלא בזכרים וכו' ע"כ. ופרשה שכתב ז"ל היינו הפסוק הראשון שהוא וזבחת וגו' ופרשה שניה היא פסוק אך כאשר יאכל וגו'. ודע שבספר המצוות עשין קמ"ו פסק רבינו כהספרי דפסוק וזבחת מבקרך לא בא אלא ללמד על שחיטת חולין וכו' וגם זה יש ליישב ודוק. וכבר ידוע דרכו של רבינו שכשלא יש נפקותא לענין דינא מביא הדרשות ופסוקים שבחר הוא בדעתו הרמה וזה יספיק קצת גם לההיא דאשר יצוד וכו' שהביא לשחיטת העוף ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל.