מעשה רקח על הלכות תשובה ב:ה

ושבח גדול וכו'. פרקא בתרא דיומא ועיין בספר אהבת עולם דף נ"א ע"ג:

במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל וכן עבירות המפורסמות אף על פי שאינם עם חבירו וכו' ע"כ מדכתב וכן משמע דסבירא ליה דבין בעבירות שבין אדם למקום במפורסמות בין באותן שבינו לחבירו בכל גווני מפורסמות מקרו וצריך לגלותם ולפרסמם ואם כן צריך לומר דס"ל דרב דמחלק בין מפורסמות לאינם מפורסמות הוא בכולל בין באותם שבין אדם למקום בין באדם לחבירו והיינו לומר דבבין אדם לחבירו על כל פנים מפורסמות הוו דכיון דחטא עם חבירו הדבר נודע ונגלה ובאותם שבין אדם למקום מפורסמות דאיירי בהו קרא היינו בענין ששואל לו חבירו שצריך להודות לו האמת וזה לפי מ"ש מרן בדעת רבינו ופסק כוותיה דרב דאלו לרב נחמן באותם שבין אדם למקום לא מחלק בין מפורסמות לאינם מפורסמות ומרן ז"ל הליץ בעד רבינו דהוא ז"ל ג"כ ס"ל כדעת הראב"ד דפסק כת"ק אלא דמפרש לה שהיא מצוה לגלותם ובמפורסמות סבירא ליה דאין לגלותם להדיא משום חילול ה' ומפרש לה בשואל שצריך להשיב האמת כדי שיתבייש וקשיא לי דממ"ש מרן ז"ל לעיל ד"ה וצריך לפרט החטא וכו'. מוכח דרבינו פסק כרב נחמן דמחלק בין עבירות שבין אדם לחבירו דאותם צריך לפרסמם אבל בעבירות שבינו למקום אין לפרסם כלל והוי היפך מ"ש כאן דעל כרחך ס"ל הכא דלא פסק כרב נחמן כאמור ויש לומר דמ"ש שם אינו אלא לענין החילוק שיש בין אדם לחבירו לבינו ובין המקום דלכו"ע באותם שבינו לבין המקום אין לפרסמם ובזה פסק רבינו כוותיה אמנם בעיקר הדין לעולם דפסק כת"ק דאיכא חילוק דצנעא ופרהסיא והרב לח"מ כתב דהראב"ד ס"ל דלא פליגו הנך תרי אמוראי וכו' ע"כ ולדידיה קשה מה שכתבתי דעל כרחין מרן ז"ל סותר את עצמו ממ"ש לעיל דמוכח דפליגי ודאי ודו"ק:

ועזות פנים היא לו. דקדק הפר"ח ז"ל דהיינו שלא לצורך אבל לצורך שפיר דמי כדאמרינן בסוטה דף ז' אלא ראובן למה ליה דאודי והאמר רב ששת חציף עלי מאן דמפרש חטאיה ומשני כי היכי דלא לחשדוהו אחוהי ע"כ ונכון: