מעשה רקח על הלכות תשובה א:א

כל מצות וכו'. פ"ב דיומא דף פ"ח ובמכילתא וכתב הפר"ח ז"ל איתא במכילתא ובסה"מ עשין ע"ג מדכתיב ואשמה הנפש ההיא שאינו חייב להתוודות כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר:

איש או אשה וכו'. ספרי פרשת אחרי מות מרן ז"ל:

כיצד מתוודין וכו'. כתב מרן ז"ל יומא דף ל"ז. נושא עון ופשע וחטאה כצ"ל ובדפוס ויניציאה נפל ט"ס:

ועשיתי כך וכך. פירוט החטא לא נפקא לן מהך קרא דוהתודו וכו' אלא מקרא דויעשו להם אלהי זהב כדאיתא בפרק יוה"כ דף פ"ו והביאו רבינו פ"ב עיי"ש וצ"ל דאע"ג דכתיב והתודו את חטאתם אשר עשו דמשמע אותו חטא בפרטות מכל מקום הייתי אומר דלאו דוקא דהכוונה היא דרך כלל חטאתי וכו' תדע דרבינו כתב שיאמר והרי נחמתי ובושתי וזה אי אפשר להוציאו מפסוק זה. אלא מדכתיב בעזרא אלהי בושתי ונכלמתי ולעולם איני חוזר נמי שכתב רבינו נפקא לן מקרא דלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וכן צריך לבאר דברי רבינו בספר המצות עשין ע"ג תדע עוד דשם פ' יוה"כ איפליגו תנאי אי בעי פירוט החטא או לא דמקרא דויעשו להם אלהי זהב איכא למדחי דכדי למעט העבירה אמר כן כדאיתא התם ואם איתא תקשה ליה מקרא דוהתודו את חטאתם אשר עשו אלא ודאי דאין הכרח. ופשוט:

וכן כל מחוייבי מיתות וכו'. סנהדרין דף מ"ג:

וכן החובל בחבירו וכו'. כתב מרן הקדוש ז"ל משנה בב"ק סוף החובל אף על פי שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה ומכל מקום מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ"ע היכא מייתי לה ע"כ ודבריו צ"ע דנראה שהבין בדעת רבינו דרוצה לומר שיתודה לחבירו החטא שעשה לו ולזה הקשה ז"ל דצ"ע מהיכא מצא לומר כן והדברים תמוהים הרבה דרבינו כתב עד שיתודה וישוב מלעשות כן לעולם ולשון זה לא קאי אלא להשי"ת דכל דין זה קאי הכי ובפרק ב' הל' ט' לא כתב אלא לשון ריצוי ומחילה בעלמא בלא וידוי וזה מכריח לפרש דלהשי"ת קאי ואין שום תפיסה על רבינו דמקרא מלא דבר מלבד דיש לגמגם הרבה במה שציין דינו של רבינו ממשנה דפרק החובל וכו' שהרי הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דליתא דהתם בחובל בגופו לא במזיק ממונו ומה גם שרבינו פ"ה דחובל כתב שמזיק ממונו אין צריך מחילה ווידוי גם לקמן פ"ב כתב חובל בחבירו או גוזלו אינו נמחל עד שירציהו והרב לח"מ שם תירץ דגוזל שנהנה צריך מחילה ולא מזיק שלא נהנה ע"כ וליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' ליפלוג הכל בממון ויראה דגוזל איירי שהכהו וגזלו כגון גזלת החנית והכא נמי מזיק ממונו בכי האי גוונא איירי עכת"ד ומה שהקשה תחילה דהתם בחובל בגופו לא במזיק ממונו נראה מוכרח וגם הרב המגיד שם פ"ה דחובל ציין מזאת המשנה וברייתא שם אם כן מוכרח דאמזיק בגופו דוקא קאי ומ"ש הרב לח"מ היה נראה שהוא חילוק נכון אמנם קשה קושית הרב נר"ו ותו קשה טובא דכיון דרבינו סבירא ליה דההיך מתניתין וברייתא איירי דוקא בחובל בגופו אם כן מנא לן דגוזל דיינינן ליה כגופו בשביל שנהנה ותו דבברייתא שם הקפידו על הצער דוקא דהכי איתא התם ת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה וכו' ואי אפילו במזיק ממונו דלפעמים יתכן שיגרום לו צער גדול אפילו הכי לא מקרי צער לענין זה אלא בגופו דוקא דצערא דגופא עדיף אם כן היכי נימא דגזילה הוי כצערא דגופא גם מה שתירץ הר"ח אבולעפיה נר"ו הוא דחוק הרבה. שוב האיר ה' לנגד עיני דברי הסמ"ג סוף עשין ע' וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו שהמזיק בממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו ומכל מקום מצוה לשאול ממנו מחילה כאשר ביארנו במצות וידוי ע"כ ושם סוף סי' ט"ז דף צ"ט כתב וז"ל אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון חובל בחבירו או קללו או גזלו וכיוצא בהם אינו נמחל לעולם עד שישלם לו מה שחייב לו וגם צריך שירציהו וישאל ממנו מחילה וכו' ע"כ חילק ז"ל דין הריצוי והמחילה ולא תלה בכפרה אלא התשלומים להורות דהריצוי ובקשת המחילה הוא מצוה שצריך לעשות כן אבל אין הכי נמי דאם לא עשאו מדין תורה אינו מעכב כפרתו וזהו מה שכתב בהלכות חובל כאשר ביארנו במצות וידוי שהיא זאת המצוה. ומצוה זו נפקא ליה מדתנן פ' יוה"כ דף פ"ה עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו והיינו מדרבנן דמדאורייתא כלומר דרך חיוב גמור ליכא חיובא אלא בצערא דגופא כדיליף בפרק החובל מועתה השב אשת האיש. אם כן כל הישר הולך יורה יורה דהיא גופא סברת רבינו ז"ל ודקדוק דבריו הכי מוכחי שהרי פ"ה דחובל כתב בזה הלשון אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו ע"כ והיינו מההיא דפרק החובל דיליף לה מקרא וכמ"ש הרב המגיד שם וכאן פ"ב כתב וז"ל אבל עבירות וכו' אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו וכו' ע"כ ולא סגי ליה במה שכתב תחילה וירצהו אלא הוסיף לפרש אף על פי וכו' לומר דאף דקי"ל דבמזיק ממונו אין בקשת המחילה והריצוי מעכב הכפרה מכל מקום חז"ל חייבו שירצה את חבירו בכל גווני ודייקי דברי רבינו שכתב אף על פי שהחזיר לו ממון וכו' ולשון חזרה לא שייכא בחבלה אלא במזיק ממון ודברי מרן שם צריכים עיון שכתב אף על פי וכו' משנה בב"ק סוף החובל ע"כ והתם איירי בצערא דגופא לא במזיק ממון וכמ"ש הרה"מ בהלכות חובל אם לא שנאמר דרצה לרמוז עיקר הדין מהיכן ילפי רבנן לחייב בכל שאר עבירות שבין אדם לחבירו וכו' וההיא דפ' יוה"כ ההך מתניתין סמיך ואיך שיהיה על כל פנים רבינו דאיירי בהלכות תשובה כלל כל העבירות דעל כולם בעי בקשת המחילה כמ"ש פ"ב שסיים וכיוצא בהם והאי כדיניה והאי כדיניה דבחובל הוי חיוב גמור ושאר עבירות לא הוי אלא מצוה בעלמא כדברי הסמ"ג ז"ל. ומעתה נתברר לנו דמה שכתב רבינו בפרקין אינו מתכפר וכו' על כרחך קאי להשי"ת דוקא דאילו לחבירו במזיק ממונו אינו אלא מצוה בעלמא ואף בחובל לא נפקא לן מהך קרא דמכל חטאת האדם אלא מקרא דועתה השב אשת האיש אלא ודאי דבוידוי להקדוש ברוך הוא איירי דוק בדבריו שכתב וכן וכו' דקאי אכל החלוקות שכתב למעלה ואם נפרש דקאי אחבירו כדמשמע מדברי מרן ז"ל קשה טובא דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא בקשת המחילה והוידוי מהשי"ת לא הזכיר שהוא מקומו הראוי ולחבירו יזכיר מה שכבר ביארו בפ"ב דבר פלא הוא זה והילך דברי מהר"ם מטראני בספר קרית ספר שלו וז"ל וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי וכו' שנאמר מכל חטאת האדם אלו גזילות וגניבות שצריך וידוי והיינו מ"ש לעיל בשם המכילתא דמהך קרא ילפינן כל העבירות שבין אדם לחבירו ואכולהו קאי קרא דוהתודו דבעי וידוי שכתב וז"ל הא למדנו וידוי לכל מיני עונות גדולים וקטנים עיי"ש ומעתה מ"ש מרן ז"ל דצ"ע היכא מייתי לה לא הבנתי מאי קשיא ליה כלל דלשון המכילתא הוא מפורש בפרשת נשא הובאה בילקוט ד"ה כי יעשו וז"ל מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגניבות ועל הגזילות ועל לשון הרע ע"כ הרי בפירוש דהעבירות שבין אדם לחבירו נפקא לן מהך קרא גופיה ואם כן מאי קשיא ליה למרן על רבינו וק"ל: