מעשה רקח על הלכות קריאת שמע ג:ו

צואת אדם וכו'. ברכות דף כ"א ברייתא כדברי רבינו וצואת אדם על כרחין דאפילו בלא עורות אסורה דעל כל פנים יש לה ריח רע ופשוט גם כן דכל צואה שריחה רע הוא הדין והוא הטעם וצואת חתולים גם כן ריחם רע ביותר וכן כתב רבינו יונה ומרן ז"ל.

קטן שאינו יכול לאכול וכו'. סוכה דף מ"ב יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות אמר רב חסדא והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס אמר רבי חייא בריה דרב יבא ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס דכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ופירש רש"י כזית דגן כל חמשת המינין קרי דגן חיטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינין הללו מסרחת והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו. מכאוב מסריח ע"כ. והשתא איכא למידק תחילה בדברי רבינו אמאי נקט הדין בלשון שלילה הוה ליה לומר קטן שיכול לאכול וכו' מרחיקין מצואתו כלישנא דגמרא ותו דאמאי השמיט חלוקא דגדול שאמרו שם שאע"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו ולזה כבר נרגש מרן ז"ל ותירץ דכיון דרבינו הזכיר קטן ממילא משמע ע"כ. ובאמת נראה דיש פנים לכאן ולכאן דאם זה הגדול מה שאינו אוכל כזית דגן בכדי אכילת פרס היינו מפני חולשת טבעו שאין בו כח לסבול אכילה כזו בזה השיעור המועט ונתגדל בתענוגים אחרים כגון בשר עוף ומרק וכיוצא אם כן הסברא מבחוץ מחייבת דהיינו קטן לולא טעמא דיוסיף דעת יוסיף מכאוב ואם כן היה לו לרבינו להשמיענו דין זה על כל פנים ואם נפרש שאין הטעם מפני חולשת טבעו אלא מפני שנתגדל במאכלים הגסים כבני היערים והכפריים ובעלי אדמה שאין אוכלים לחם מחמשת המינים כי אם ממיני קטניות והקפידא שבש"ס אינה אלא באוכלי חמשת המינים שצואתם מסרחת וכמ"ש רש"י ז"ל וכמשמעות תיבת דגן ואם נאמר כן שפיר מצינן לתרוצי בעד רבינו דלא הוצרך לבארו משום דמלתא דפשיטא היא. אכן פירוש זה אין לו קיום והעמדה כלל שבגמרא לא תלו הדבר באינו אוכל כלומר דאין דרכו לאכול אלא באינו יכול דהיינו מצד העדר הכח וחולשת כלי האכילה ומוכח טפי אנפשיה דזה הגדול שאינו יכול לאכול כזית דגן היינו מצד חולשתו מחמת חולי (או זקנה) ואין הכי נמי דבהיותו בריא היה אוכל כשאר בני אדם ופשיטא נמי דאיירי בזמן שכבר אנו יכולים לשער שנתעכל כל המזון שבמעיו ממה שאכל מקודם בהיותו בריא דאל"כ פשיטא ודאי שצואתו מסרחת ממה שאכל מאז. ולפי זה הנה מקום לתירוץ מרן הקדוש דלא הוצרך רבינו לבארו משום דהמוחש לא יוכחש דגם בזה צואתו מסרחת וכיון שהזכיר דין הקטן ממילא נשמע דינו של גדול. אמנם אנן בדידן במה שדקדקנו דלמה נקט רבינו הדין בלשון שלילה נראה שלכוונה זו עצמה נתכוון רבינו בלשון זה דכשאנו אומרים קטן שיכול לאכול כזית וכו' מרחיקין מצואתו משמעותו דקפדינן לשיעור האכילה מצד עצמה לא מפני קטנותו ואם כן הוה אמינא דהוא הדין גדול כיון שאינו יכול לאכול שיעור זה הרי הוא כקטן ולכך הוצרך רבי חייא בריה דרב יבא להשמיענו דאי אפשר לומר כן משום דהגדלות גם כן מצד עצמה גורמת הסרחון ואסמכיה אקרא דיוסיף דעת יוסיף מכאוב משא"כ אם נאמר בלשון שלילה קטן שאינו יכול לאכול וכו' אין מרחיקין מצואתו כוונת הדברים דכל עוד שלא הגיע לכלל זה מפני קטנותו אין מרחיקין מצואתו אם כן ממילא משמע דין הגדול בהכרח דהרי הגיע לכלל זה כנ"ל וגם יצא מכלל קטן ותו דאם לא כן לימא כל מי שאינו יכול לאכול כזית דגן וכו' אין מרחיקין מצואתו דאז הוה משתמע שפיר כל מין אנושי בין קטן בין גדול. ודע שנחלקו הפוסקים ז"ל אי בעינן שיאכל ממש הכזית דגן וכו' או אפילו שאינו אוכל אלא שראוי הוא לאכול לפי ערך השנים לקטן אחר כיוצא בו ודעת רוב הפוסקים כן זולתי רש"י ז"ל שכתב להדיא משאכל כזית מאלו וכו' דמשמע דבעי שיאכל דוקא ובדברי רבינו איני רואה הכרח חותך לאחת מהשתי סברות ועיין להרב בית יוסף או"ח סימן פ"א והמפרשים ז"ל. ומכל מקום נראה להחמיר משום והיה מחניך קדוש ומידי טינוף ולכלוך לא יצאנו ועיין להרב מגן אברהם שכתב דביו"ד סימן רס"ה משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים.