מעשה רקח על הלכות קריאת שמע ג:יא

היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קרית שמע בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו ורבינו פסק לחומרא משום והיה מחניך קדוש וקרית שמע דאורייתא ומסתברא ודאי דאם הסיר המנעל מרגלו אף אם נוגע בה שרי דהרי נכסית והראב"ד ז"ל השיג על רבינו בעיקר הדין ועיין למרן ז"ל.

עד שתתכסה וקורא. מדכתב עד שתתכסה משמע להדיא דאם הרוק נימוק צריך לחזור ולכסותה ולאפוקי ממה שהשיג על זה הראב"ד ז"ל והוא פשוט דעיקר הדין איתיה התם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה.

היתה נטישת צואה על בשרו וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל') צואה במקומה אסור לקרות קרית שמע היכי דמי אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית כשהוא עומד ומ"ש מצואה על בשרו וכו' במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא ע"כ ורבינו נראה דס"ל כפי' רש"י ז"ל שכתב דבמקומה נפיש זוהמא שחמה היא שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה ע"כ דמשמע דר"ל שלא נתפזר הריח לומר שכבר כלה והלך לו אלא לעולם הוא מריח ריח רע מחמת חמימותו אלא דאכתי קצת קשה להמקשן שהקשה פשיטא מאי פשיטותא הוא לאסור הרי רב הונא מתיר וכמו שהקשה אחר זה ת"ש מצואה וכו' וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל יעו"ש. ונראה לענ"ד דמלבד דמצינן למימר דהא דפריך אי דנראת פשיטא הוא לשון מסדר התלמוד דכבר ידע דקושטא דמלתא דבמקומה מאוסה טפי דיש לה ריח רע וכמ"ש הפרי חדש או"ח סי' ע"ז. עוד י"ל דהמקשן בתחילה היה סבור דיש לחלק בין ההיא דרב הונא להך דהכא דהכא היא נראית להדיא והתם אינו נראית כל כך וכמ"ש רבינו ולהכי פריך הכי דכיון דנראת להדיא פשיטא דאסור ולאחר שתירץ דנראת ואינה נראת דר"ל שהיא מעוטה הרבה שאינה נראית כשהוא עומד פריך ליה שאם כל הקפידא היא משום דנראית קצת הרי גם ההיא דרב הונא היא נראית אף שהיא מעוטה הרבה ומתרץ דהכא אין לחלק כיון שהיא במקומה.