מעשה רקח על הלכות קריאת שמע ב:ח

הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו'. כתב מרן בשם הרב מנוח ז"ל דבפ"ק דיומא מפליגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז וכו' אי נמי בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא ע"כ. ודברים אלו צ"ע חדא דבכל מקום מגונה גרע מאיסור וכיון דבפרק שני לא הוי מגונה מינה דאף איסורא ליכא ותו דרבינו כתב לשון מגונה גם בפרק שני דהא סתמא קתני ותו דא"א לומר כן דהא התם דף י"ט איתא דרב אחוי בידיה ופריך ליה מהך ברייתא דלא יקרוץ וכו' ומתרץ הא בפרק ראשון הא בפ' שני ומדרב עבד הכי על כרחך לומר דליכא אפי' נדנוד איסור כלל וצריך לי עיון. ולענין דינו של רבינו אפשר כמ"ש הרב בתירוץ ראשון אי נמי דרבינו סמך אמ"ש לעיל הל' ד' גבי מי שהיה עוסק במלאכה ונראים הדברים שהם קל וחומר ודו"ק.

וצריך להשמיע לאזנו וכו'. ברכות דף ט"ז וכתב מרן ז"ל בשם הרב מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ"ל. וקשה כפי זה מ"ש רבינו פ"א מהל' ברכות וז"ל כל הברכות כולם צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ע"כ הרי דס"ל דהשמעת אזן לאו היינו חיתוך שפתים לחוד ואדרבה חיתוך שפתים קרי ליה בלב כיון שלא השמיע לאזנו ולזה י"ל דס"ל דחיתוך שפתים לא הוי כמו הוצאת שפתים ושניא דא מן דא דחיתוך מקרי כשמחתך המילות לגמרי דאז מקרי משמיע לאזנו אבל הוצאת שפתים שאין כאן חיתוך המילות כלל הוי כמו קריאה בלב דכל שלא חתך המילות בשפתיו בלב מקרי. אך קשה דמעיקרא מנא ליה דכוונת השמיע לאזנו הוי חיתוך שפתים ולמה לא נפרש כפשוטו וראיתי להר"ח אבולעפיה נר"ו שכתב דקשיא ליה דאי שמיעת האזן ממש כי אמרינן בגמרא דבשאר מצות לא בעינן השמעת האזן מ"מ בעינן חיתוך אותיות ואיהו פסק פ"ב מהל' ברכות דגם בלבו יוצא ומשו"ה פי' הרמב"ם דפלוגתא הוי בחיתוך אותיות ומינה דבשאר מצות אפי' חיתוך לא בעינן כי גם בלבו יצא ע"כ.