מעשה רקח על הלכות קרבן פסח ג:ט

חמשה שנתערבו עורות פסחיהם וכו'. לכאורה קשה טובא דלפי מ"ש רבינו בפט"ז דהלכות מאכלות אסורות דבעלי חיים ודבר חשוב וכל דבר שאין בטולו ברוב אינו אלא מדבריהם וכן הכריח והסכים הפר"ח יו"ד סי' ק' דמן התורה אחרי רבים כתיב ובכל האיסורין כולם חוץ מערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב ועבודה זרה כולם בטלין ברוב מעתה כיון שנתערבו ברוב למה לא יתבטלו וכבר ידוע דיבש ביבש שנתערבו ברוב אפילו אדם אחד יכול לאוכלן כמ"ש השו"ע יו"ד סי' ק"ט ואפשר דכיון שלא נתערבו אלא העורות והפסחים כל אחד ביד בעליו מעתה הו"ל ספק בכל אחד בפני עצמו שמא זה הוא של היבלת וספיקא דאורייתא לחומרא והיינו מ"ש בגמרא והא איכא חד דלא נפק וכו' כלומר דכיון דבכל חד איכא ספיקא וכו' ואף דרבינו ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדבריהם כמ"ש סוף פ"ט דטומאת מת מ"מ הרי כתב שם דדבר שחיובו כרת הוא מן התורה א"כ ה"נ נימא הכי:

נמצא נשחט שלא למחוייב וזה כמי שנשחט שלא למנויו. בס' ידי אליהו ז"ל נתקשה דלמה הוצרך לכתוב שלא למחוייב ומכח שרבינו לא הזכיר בשום מקום להדיא דאין הפסח נאכל אלא למנויו דהיא משנה ערוכה סוף פ"ה דזבחים הגיה בדברי רבינו שצ"ל נמצא נאכל שלא למנויו ורב חיליה להגיה כן שהרי בשארי נוסחאות כתוב כנוסחתינו ועיין מ"ש אני הצעיר בפרק שמיני: