מעשה רקח על הלכות שבועות ו:ג

ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. מדכתב שבועת עצמו ולא כתב שבועתו משמע דאף שבועת אשתו קאמר דאשתו כגופו ואפילו ע"י צירוף שנים אחרים וכמשמעות הגמרא דרבינא שאל מרב אשי מהו שיעשה אדם שליח וכו' והשיב לו אי מכנפי וכו' ולא השיב שא"צ לשליחות שהוא עם שנים אחרים יתירו לה וגם לקמן לא התיר רבינו אלא השליחות וזו נראית כוונת הטור יו"ד סי' ל"ד שכתב וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין הבעל מתיר אפילו כשאר חכם מפני שאשתו כגופו ואין אדם מתיר נדרי עצמו וכ"כ הרמב"ם ע"כ. והקשה עליו הרב ב"י ז"ל דלא מצא זה בדברי רבינו והרב ב"ח כתב דגירסא אחרת היתה לו להטור בדברי רבינו ולענ"ד נראה דקדוק דברי הטור מורין שהבין כמ"ש. שוב ראיתי להרדב"ז נדפס מחדש שעל מ"ש רבינו לקמן ואינו נעשה שליח להתיר נדרי אשתו פי' בפשיטות שכוונתו שאינו מתיר לה הוא עצמו ולשון שליח דנקט לאו דוקא דאגב רישא נקטיה עיין עליו ואפשר שזו ג"כ דעת הטור ז"ל:

ובמקום שיש רבו וכו'. משמע דברבו איסורא איכא עכ"פ ונראה דהיינו טעמא משום דקי"ל המורה הוראה בפני רבו חייב מיתה ולכך החמיר ברבו טפי ובזה יתורץ הצ"ע שהניח מרן ז"ל ע"ד רבינו עיין עליו: