מעשה רקח על הלכות שבועות ד:טו

וכן הנשבע וכו'. כבר ידוע מ"ש הראב"ד ז"ל והלצת מרן ז"ל שרבינו היה גורס כגירסאות ספרים הראשונים שהביאו התוס' ז"ל אך עדין צריכים אנו למוד'עי שרבינו כתב וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע וכו' וגירסא זו לא הוזכרה לא בדברי התוס' ולא בפי' רש"י דהנה התוס' ז"ל כתבו דצריך לחלק על כרחך בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה בכל י' (ורש"ל הגיה ט') וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחילה כלל על הענבים ושייך כאן מיגו והוא הדין נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע"י מיגו עכ"ל. ביאור דבריהם מפני שהם כתבו תחילה דבספרים היה כתוב שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים אבל שאר נוסח התלמוד הוא שוה לנוסחתינו וכיון שכן הרגישו דלמה לא הביא התלמוד ההיא דט' וי' שהיא דומיא דתאנים וענבים שנמצא שהוסיף בשבועה שניה ולזה כתבו דעל כרחך יש לחלק ביניהם משום דלא שייך בה מיגו ושוב כתבו דיתכן לדמותן כגון שיאמר אלו וזו היא כוונת הוהוא הדין שכתבו ז"ל נמצא דלכל הגירסאות מ"ש בגמ' ה"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע היא הגירסא האמתית בכל הספרים וכיון שכן רבינו שכתב עשר ועשר ותשע מנא ליה והרב לח"מ ז"ל כתב דרבינו היה גורס בגמרא ה"נ שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הו"ל תשע חצי שיעור וכו' וכתב דכוונת רבינו היא כשאמר אלו כדברי התוס' וכו' והא דקאמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דעיפה הכוונה שהוא דומה קצת למלתיה וכו' ע"כ. וכעין זה כתב הרב אנג'יל ז"ל בשיטתו עיין עליו. ואני תמיה על שניהם ז"ל דהרואה יראה כמה דוחקים יש בדבר חדא דאעיקרא דמילתא תקשה על גירסת הגמרא אמאי לא מוקים לה לתשע ועשר גרידא שהם דברי עיפה ונקט חלוקה שלא הוזכרה בדברי עיפה ומכ"ש במ"ש דבאומר אלו קאמר דשפיר מיתוקמא בתשע ועשר כדברי התוס' הנ"ל ותו דאם איתא היכי קאמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דעיפה וכו' הא לא נגע ולא פגע אם מצד המנין אם מצד הלשון דהא בעי שיאמר אלו להדיא מה שלא הוזכר בדברי עיפה עד שמטעם זה לא הזכיר אביי ההיא דט' וי' ותו דאם איתא רבינו שהוא פוסק הדין היה לו להזכיר להדיא תיבת אלו ולא לסתום ועוד דדומיא דכל החלוקות שהזכיר בפרק זה שאין בהם תיבת אלו ותו תימה טובא דמרן ז"ל הליץ בעד רבינו ע"ע ואם איתא כמ"ש הרב לח"מ ז"ל מה זו שתיקה לכך נראה דרבינו היה גורס כמ"ש בחיבורו ממש והוי דומיא דתאנים ותאנים וענבים ממש ודלא כהתו' ז"ל דכי היכי דא"א לו להתחייב בענבים אא"כ יאכל עמהם התאנים ואפ"ה כשאוכל שתיהם חייב שתים ה"נ אף דא"א לו לאכול הי"ט אא"כ יאכל עשר אפ"ה כשיאכל י"ט יתחייב שתים אלא דאם הפריש הקרבן מה שיאכל אח"כ הוי כחצי שיעור וכו' ומעתה דברי אביי יבואו על נכון על דברי עיפה במה שחייב שתים בתשע ועשר דמשמע דמפני שהוסיף במנין בשבועה שניה לכך יתחייב שתים ואמר אביי דיתכן דין זה ע"פ דין התאנים והענבים דהיינו כשחזר והזכיר בשבועה שניה להדיא מה שכבר נאסר בשבועה ראשונה דומיא דתאנים וענבים ממש ולכוונה זו הקדים העשר שני לתשע וכתב רבינו כוונתו על ט' עשר כדי שיבא על נכון הדומיא וכו' ויתיישבו דברי אביי בטוב טעם וסתמיות דברי מרן ז"ל ג"כ ודו"ק כי הוא כפתור ופרח שבח לאל יתברך: