מעשה רקח על הלכות שבועות ב:ב

או באחד מן הכנויים כגון שנשבע במי ששמו חנון וכו'. משמע להדיא דס"ל ז"ל דאם נשבע בכנויין סתם לא הויא שבועה אלא בעינן שיזכיר מי ששמו וכו' ותמיה מילתא דבפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) אמתני' דבשמים ובארץ הרי אלו פטורים ובכל הכנויים הרי אלו חייבים פריך דקי"ל דהרי אלו נמחקין ומתרץ אביי דמתני' במי שהוא חנון קאמר א"ל רבא אי הכי בשמים ובארץ נמי במי שהשמים וארץ שלו קאמר הכי השתא התם כיון דליכא מידי אחרינא דאקרי רחום ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר ע"כ הרי מבואר דבחנון ורחום גרידא קאמר דאי לאו במי ששמו בשמים ובארץ נמי ומאי דקאמר אביי במי שהוא חנון הכוונה שכוונת הנשבע היא כך דאל"כ תקשי משמים וארץ וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל עיין עליו. ומאי דנראה לענ"ד דרבינו לא הבין כן מכח דחנון ורחום הוא כנוי לשמו יתברך משא"כ שמים וארץ דאין בהם לשון כנוי אלא שהשי"ת בראם ומכח זה דייק דכי קאמר אביי במי ששמו חנון ורחום קאמר הכוונה שאומר כן להדיא והו"ל מזכיר ש"ש בשבועתו משא"כ בשמים ובארץ דאף אם נאמר במי שהשמים וארץ שלו סוף כל סוף לא הזכיר ש"ש בבירור וכן הבין אביי המשנה אלא דרבא הבין דהכוונה בסתם דהיינו שהוא נשבע בחנון ורחום גרידא ומזה הוקשה לו כיון דסוף כל סוף אזלינן בתר כוונתו מעתה גם בשמים ובארץ נימא דכוונתו למי שבראם ולפי שיטתו של רבא השיבו אביי דלא דמי וכו' אך לפי האמת בעינן שיאמר להדיא במי ששמו וכו' והטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דלא תשבעו בשמי לשקר כתיב וכן לא תשא את שם ה' אלהיך הרי דבעינן שיזכיר השם וגם הכנויים נפק"ל מוחללת את שם אלהיך:

אחד הנשבע או שהשביעו אחר וכו' וכיוצא בהן בכל לשון ה"ז שבועה גמורה וכו'. הנה ראיתי להרשב"ש ז"ל סי' נ"ח שנשאל על הנשבעים בלשון לעז או ערב בשם כגון אלל"א וכו' וכתב בשם רב האיי גאון דשבועה חמורה היא וכתב דרבינו בסוף הלכות סנהדרין כתב שהשמות בכל לשון הרי הם ככנויים ובענין הכנויים סובר ר"מ שכל שאינו מושבע בהם מפי אחרים אלא מפי עצמו חייב אפילו בקרבן והוא ז"ל כתב בפ"ב מהל' שבועות שלענין קרבן ומלקות הוא פטור אבל אסור הוא משום השבועה והראב"ד ז"ל כתב דלענין קרבן פטור אבל לענין מלקות חייב וכו' ע"כ. ואני הצעיר שמעתי ולא אבין ודברי הקדוש אלה שגבו ממני אם במה שיחס לרבינו שכל שאינו מושבע מפי אחרים אלא מפי עצמו חייב דמשמע דאם הוא מושבע מפי אחרים אינו חייב שהרי רבינו כתב בתחלת הפרק אחד הנשבע אחת מד' מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן וכו' חייב אלא דלזה י"ל דכוונת הרשב"ש ז"ל היא לאפוקי מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן וכו' כמ"ש רבינו בהל' ח' ע"ש אכן מ"ש בשם רבינו פ"ב מהל' שבועות שלענין קרבן או מלקות הוא פטור אבל אסור וכו' זו לא שמענו ואדרבה רבינו השוה הכנוים לשמות לכל מילי שהרי כתב כאן אחד הנשבע בשם וכו' או באחד מן הכנוים וכו' ה"ז שבועה גמורה ובהל' ד' סיים עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדין או כינוי מן הכנוים כמו שביארנו הרי דלענין ד' מיני שבועות הכנוי שוה להשם לגמרי ואיך כתב הרב דלרבינו הוא פטור. ועוד דרבינו לא פטר אלא בנשבע בלא שם ובלא כנוי כלל כמ"ש בהל' ד' אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כנוי ה"ז אסור אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן. גם מה שסיים הרשב"ש ז"ל והראב"ד ז"ל כתב דלענין קרבן פטור אבל לענין מלקות חייב ע"כ לא ידענא מאי קאמר דהראב"ד ז"ל מחלק בין שבועת העדות ושבועת הפקדון לשבועת בטוי ובשבועת ביטוי אפילו בלא שם ובלא כנוי מחייב עלה קרבן ולענין מלקות בעינן שם דוקא והכנוי לדעתו ז"ל אינו מעלה ולא מוריד לענין שבועת בטוי. ואף אם נאמר דט"ס הוא בדברי הרשב"ש וצ"ל דלענין קרבן חייב ולענין מלקות פטור כדברי הראב"ד ז"ל בפרקין מ"מ מה שהקשינו במ"ש לדעת רבינו עדין קיים וצ"ע. והעולה מכלל הדברים שהנשבע בלשון לעז אלל"ה או וכו' והוא לשוא או לשקר הרי הוא חייב מלקות וקרבן כנשבע בשם המיוחד: