מעשה רקח על הלכות שבועות א:א

ארבעה מיני שבועות הן וכו'. ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. מרן הקדוש ז"ל הוקשה לו בדברי רבינו דלמה השמיט אישן ולא אישן המוזכר במשנה ועוד דלמה כתב או שדבר פלוני עם פלוני שאינו מוזכר במשנה ועוד למה השמיט חלוקת שאתן לאיש פלוני ושלא אתן המוזכר במשנה ועוד למה בלהבא השמיט חלוקת דיבור פלוני עם פלוני וכו' ונדחק בדבריו כדי ליישב דברי רבינו עיין עליו. ולענ"ד נראה הדבר פשוט וכל הדקדוקים יפלו דבחריפות ודרך חכמה כתב רבינו כן וזה מכח פלוגתא דרב ושמואל דאיתא התם דף כ"ה ע"א אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא ופירש"י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק ע"כ ומסיק בש"ס דאתי שמואל אפי' כר' עקיבא וכו' נמצא דלדעת רב ס"ל דהגם דליתא בלהבא כיון דאית בה לאו והן חייב וידוע דהלכה כר"ע כמ"ש רבינו בפי' המשנה וכרב לגבי שמואל ומש"ה פסק רבינו בדבר פלוני (יום) [עם] פלוני או לא דבר דאף דליתיה בלהבא חייב עכ"פ כרב ואף דפלוגתא דרב ושמואל בזרק פלוני צרור לים וכו' שהוא דבר שיש בו ממש כיון דלפי האמת אף בדבר שאין בו ממש הדין כן כדמוכח במתני' באישן או לא אישן לכך נתחכם רבינו ז"ל לכתוב הא דדבר פלוני עם פלוני או לא דבר לאשמועינן תרתי חדא דאף דליתא בלהבא מחייב ועוד דאף דהוי שאין בו ממש דהיינו הדיבור אפ"ה מחייב ומעתה א"צ שיזכיר חלוקא דאישן ולא אישן דבמכ"ש נפקא שהרי איתא בלהבא ודו"ק כי הוא מתוק מדבש שבח להשי"ת: