מעשה רקח על הלכות נזירות ז:ב

ועל השדרה הבאה ממת אחד וכו'. מרן ז"ל תמה על רבינו דאמאי מני להו בתרתי כיון דהיא בעיא בגמ' ולא איפשיטא וכו' ע"כ. ובפ"ב דטומאת מת כתב בשם מהר"י קורקוס ז"ל דכיון דאשכחן שמאי דאמר בהדיא או שדרה או גילגולת אלא דדחי דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן ביה פלוגתא לחידושי פלוגתא וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני ומסתמא הני הוו דכוותייהו ע"כ. והקשה התוס' יו"ט ז"ל ששם הל' י' פסק רבינו דעצם אחד אפילו יש בו רובע אינו מטמא באהל וכתב מרן גופיה שם מדאמרו שאני שמאי דמחמיר טפי משמע דלית הלכתא כוותיה ע"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה ע"כ והיא קושיא עצומית. אך יש ליישב דשאני ההיא דעיקר דין עצם אחד הוא מהמשנה דפ"ו דעדויות כמ"ש מרן ז"ל לעיל שמאי אומר אפילו מעצם אחד ובא להכריח מרן דינו של רבינו שפסק דלא כב"ש משום דיחידאה הוא ועוד מדאשכחן בהא דעצם הבא מן השדרה וכו' שאמרו בגמרא שאני שמאי דמחמיר טפי משמע דבאלו הדינים של עצם אחד לית הלכתא כוותיה משא"כ באידך דשדרה וגולגולת שאין לנו שום גילוי אין לנו לחדש מחלוקת מדעתינו: