מעשה רקח על הלכות אישות ז:יח

א"ל הרי את מקודשת וכו'. דף ז' ההוא גברא דאקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא אי דא"ל בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא אי דא"ל חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקייץ אף שוה כסף נמי דקייץ א"ר יוסף מנא אמינא לה וכו' ופי' רש"י ז"ל לא צריכי שומא שישומו אותם שמאים קודם שתקבלם צריכי שומא וכיון שלא שמאום תחילה אינה מקודשת בכל דהוא התקדשי לי בהם כמו שהם דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוו דאמר התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן ושוו חמשין מיהו לא שמאום בקיאים קודם לכן ע"כ וק"ק דמי הכריחו לרש"י לפרש דא"ל התקדשי לי בחמשין והרי לך אלו בדמיהן ולמה לא פירש כפשוטו דא"ל התקדשי לי באלו דשוו חמשין דמשמעות הגמ' מוכח דקדשה באלו הבגדים ועוד דומיא דבכל דהו דודאי הוא מקדשה בזה הבגד עצמו אלא שאינו מזכיר לה שום ערך. ואולי יש לומר דפי' כן לאשמועינן דבכל גווני לא צריכי שומא עפ"י ההלכה דאפי' שא"ל הריני מקדשך בחמשין דהרי נתחייב לה זה הסך אפילו הכי כשאומר לה אח"ך והרי לך אלו בדמיהן אין צריך שומא מכ"ש כשאומר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו ששוין חמשין דאלו הן קדושיה ממש והרי לא נתחייב לה שום דבר (אבל רבינו נקט כפשוטו שהרי כתב הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמשין דינרין וכו') ובתר הכי מסיק תלמודא בדף ט' והלכתא שיראי לא צריכי שומא והק' התו' שם דאמאי לא קאמר להדיא הלכתא כוותיה דרבה וכו' ותירצו בשם ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתם ידוע קצת ואין רגילים לטעות בו כ"כ אבל שאר הדברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכים שומא משום דלא סמכא דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכו' ע"כ. וביאור הדבר נראה דאיירי בכי האי גוונא דאיירי תלמודא דהיינו דא"ל הרי את מקודשת בחמשין והילך זו האבן בדמיהן א"נ באבן הזאת ששוה חמשין דכיון דאין שומתם ידועה לא סמכא דעתה אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי באבן הזאת סתם בלי הזכרת שום ערך פשיטא ודאי שהיא מקודשת דהא כמו שהיא קאמר לה והרי שויא פרוטה דה"ט דאמרו בגמ' גבי שיראי בכל דהו ל"פ דבמה שהם קאמר ואף דרב יוסף פליג לאיכא דאמרי הא אפסיקא הלכתא דלא כוותיה ונמצא דבין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי בכל דהו אין צריך שומא כלל וכן מצאתי להדיא להשלטי גבורים והרא"ש ז"ל ע"ע. מעתה יש לתמוה על הר"ן ז"ל שכתב לדעת ר"ת דבאבנים טובות ומרגליות אפילו רבה מודה דאע"ג דלא א"ל דשוין חמשין אלא אמר לה בכל דהו דצריכי שומא ע"כ וקשה טובא דמנ"ל פי' זה לדעת ר"ת ומי הכריחו לזה מלבד דנראה הפך תלמודא דידן דהא אפילו לאיכא דאמרי דאפליגו נמי בכל דהו ה"ט דרב יוסף משום דס"ל מה כסף דקייץ אף שוה כסף דקייץ כמבואר בגמ' אמנם לרבה דס"ל דבכל גווני לא צריך שומא בהכרח לית ליה הך דרשא וכיון דלא פסקינן כרב יוסף בעיקר הדין מאין הרגלים לחלק בהכי ואם נאמר לחוש לדרשת רב יוסף א"כ גם בשוו חמשין וא"ל בחמשין אמאי פסקינן דלא צריכי שומא כלל הו"ל למיחש להא דרב יוסף. גם ראיתי להשלטי הגבורים וז"ל כתב ר"ת דוקא בחפץ ששומתו ידוע קצת כמו מלבושים ואין רגילות לטעות בו כ"כ אבל אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהן שאין בקיאים בשומתם ופעמים טועים בהם הרבה וא"ל התקדשי לי באבן ששוה חמשין זוז צריך שומא דלא סמכא דעתה ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכתב הרא"ש ומיהו לא ברירא לי האי טעמא למה נהגו העולם להסיר האבן מהטבעת דלא בעינן שומא אלא כשמזכירים הסכום דהא אמרינן בכל דהו ל"פ ואין דרך להזכיר הסכום בטבעת של קדושין ע"כ הרי שגם הוא הביא סברת ר"ת וס"ל בפשיטות דלא אמרה ר"ת אלא במזכיר הסכום ואדרבה הביא דהרא"ש ז"ל תמה למנהג העולם שנהגו להסיר האבן מהטבעת בקום עשה כיון דמדינא אפילו עם האבן אין שום קפידה אלא במזכיר איזה ערך אבל בסתם שרי להדיא והרא"ש עצמו הביא דברי ר"ת לתרץ הקושיא דלמה אמרו בגמ' והלכתא שיראי אין צריך שומא ולא אמרו בגמ' הלכתא כרבה וכו' ע"ע. גם הטור ז"ל כתב כן להדיא דלא אמרו במקדש באבנים טובות ומרגליות אלא במפרש איזה ערך אבל בסתם שפיר דמי ואין צריך שומא ובתשובות מהר"א די בוטון סי' ך' ראיתי שנתעצם בדין מי שקדש בטבעת שתלויים בה ב' מרגליות וקדשה סתם כמנהג העולם והיה שם חכם אחד באותו מעשה והתיר לו לקדש באותו טבעת והרב ז"ל חלק עליו מכח דברי הר"ן משם ר"ת כנז"ל וצדד להסכים דעת הרא"ש לזה ע"ע שהדבר קצת תמוה דהרי הרא"ש ז"ל מפורש יוצא מדבריו דדוקא במפרש קאמר והרב לא הזכיר שם דברי שלטי הגבורים הנ"ל שפירש דברי ר"ת כן להדיא וגם הטור ז"ל שכתב כן להדיא סתמו כפירושו שהבין ג"כ דעת אביו הרא"ש ז"ל אך מה שהקשה שם לדברי הה"מ ז"ל במ"ש דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י דלא נפקא מידי לענין דינא באמת קושיא עצומה היא ומתבררת מתוך דברי הר"ן ז"ל שדקדק דמדכתב רבינו ה"ז מקודשת משעת לקיחה וכו' משמע בדברים שאין האשה מתאוה להם לא תהיה מקודשת משעת הלקיחה אלא בשעת השומא מיהא וכדעת רב יוסף בהא דכ"ע מודו ואיך כתב הה"מ דלא נפקא מינה לענין דינא הא לפי פי' רש"י לדעת רב יוסף כיון שקבלתם בלא שומא אינה מקודשת עוד באותם קדושין אף אם ישומו אותם אח"ך וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' קנ"ב. אך אפשר להליץ קצת בעד הה"מ שלא כתב כן אלא כלפי דינו של רבינו ז"ל דומיא דשיראי אבל לאינך מילי דאין האשה מתאוה להם בהא לא איירי ומלתא דפשיטא היא דבעת שישומו אותם תהיה מקודשת. ונחזור לענייננו דכפי הנראה אין מקום לדברי הר"ן בשם ר"ת דנראה היפך שיטת התלמוד וגם מצד הסברא דכיון דבשוה פרוטה האשה מתקדשת ואבן זו שויא פרוטה עכ"פ היכי תיסק אדעתין דאם א"ל התקדשי לי במה שהיא דאינה מקודשת מאחר דבמה שהיא קאמר לה והרי שויא פרוטה ובשלמא כשאומר לה בסך כך ניחא דהיא סבורה שאינו שוה כ"כ ולא סמכא דעתה ולכך דין הוא שאינה מקודשת מאחר שהוא דבר שאין כללות העולם להיות בקיאים בשומתו אבל כשאינו מזכיר לה שום ערך אלא שמקדשה במה ששוה הן רב למעט ועכ"פ ש"פ שהוא שיעור הקדושין איתיה לא מסתבר כלל שלא יהיו קדושין לענ"ד ואף בגמ' לא אמר רב יוסף לאתתא לא סמכא דעתה וכו' אלא באמר לה חמשין ושוה חמשין אבל באמר לה בכל דהו אין הטעם משום דלא סמכא דעתה אלא משום דבעינן מידי דקייץ וכו' משמע דאין מציאות לומר לא סמכא דעתה בא"ל בכל דהו. אך ראיתי להרב"י א"ה סי' ל"א שהביא דברי הר"ן הנ"ל וגם הסמ"ג עשין מ"ח כתב וז"ל ומתוך זה אומר ר"י וכו' אבל במקדש בטבעת שיש בה אבן פעמים שיש בה אבן טובה ופעמים שהאשה סבורה שהאבן שוה יותר ממה שהיא שוה ודאי צריך שומא אעפ"י שא"ל כך היא שוה ואפילו א"ל התקדשי לי בזו במה שהיא שוה וכו' ע"כ. וכ"כ הרמב"ן בתשו' סי' רכ"ו בשם ר"ת ואף שנראה שאין השכל מקבלו יש לחוש ולהחמיר ולשום אותה כדי שתהיה מקודשת גמורה ובאם לא שמו אותה נראה פשוט לחוש לשאר הגאונים ולהחמיר שתהיה מקודשת מספק לפחות דאל"כ הוו חומרא דאתי לידי קולא להתיר א"א לשוק ומכ"ש לסברת הגאון הריטב"א ז"ל שסובר דכל מילי שוין לשיראי וכי היכי דבשיראי אין צריך שומא ה"נ כל מילי ל"ש אמר בחמשין ושוו חמשין ל"ש א"ל בכל דהו ולא מחלק בין שאר דברים לאבנים טובות ומרגליות כדעת ר"ת ולא בדברים שהאשה מחמדתן כדעת רבינו. ולקושיית למה לא אמרו בגמ' והלכתא כרבא תירץ ז"ל משום דאיכא תרי לישני ומספקא לן במאי פליגי נקיט לה נמי סתמא ע"כ. וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל סברא מחודשת שכתב דג' חלוקות נאמרו בגמ' א"ל בכל דהו וא"ל בן' ולא שוו ן' וא"ל בן' ושוו ן' אך יש חלוקה אחרת דהיינו שנתן לה סתם וכו' וכתב ז"ל דנתן לה סתם אינו כמו א"ל בכל דהו ואיפליגו רבה ור"י ומה דנקט תלמודא דאפליגו בן' ושוו חמשים להודיעך כחו דרב יוסף דאפי' בהא צריך שומא ע"ש. אך נלע"ד דא"ל כל דהו היינו סתם ומשום דנקט תלמודא גבי אינך לשון א"ל נקט נמי בהא א"ל והה"נ דה"ה והה"ט בנתן סתם דכיון דסוף סוף שוה פרוטה מה לי סתם מה לי כל דהו ורש"י ז"ל פי' בכל דהו התקדשי לי בהם כמו שהן דלא צריך שומא דבציר מפרוטה לא שוו ע"כ הרי דמשמעות הלשון היינו שנתן לה סתם וגם בנתן לה סתם צריך בהכרח לומר לה הרי את מקודשת לי בזה וכן משמעות כל הפוסקים ז"ל ע"ע. שוב מצאתי הדבר מפורש בהרשב"ץ הביאו הרב"י א"ה סימן ל"א וכ"מ ג"כ מדברי הר"ן שהביא שם ע"ע. ונמצאו בדין זה ג' סברות א' היא דעת רבינו שהדבר תלוי בדברים שהאשה מתאוה להם בין מלבושים בין כלים בין מרגליות דלהכי כתב וכיוצא בזה וכו' ולדבריו באבנים טובות ומרגליות היא מקודשת להדיא שהרי האשה מתאוה להם הרבה. סברא ב' היא דעת ר"ת דבאבנים טובות ומרגליות אינה מקודשת אם לא שמו אותם תחילה לדעת הרמב"ן והסמ"ג והר"ן ז"ל אפילו א"ל בכל דהו ולדעת שאר המפרשים דוקא במפרש איזה סך אבל בנתן סתם אפילו באבנים טובות ומרגליות היא מקודשת גמורה. וסברא ג' היא דעת הריטב"א ז"ל שכל הדברים שבעולם הם שוים בזה דאם קידשה סתם היא מקודשת וכן בא"ל ן' ושוו חמשין אך אם הטעה אותה דא"ל ן' ולא שוו ן' אינה מקודשת כפשיטות הש"ס והרש"ך ח"א סי' נ"ט כתב דסברת ר"ת היא סברא יחידאה ולולי שנהגו העולם שלא לקדש בטבעת לא הוה חיישינן לה ע"ש. ודע דרבינו בפ"ב דהלכות עבדים פסק בגאולת העבד עברי דאינו נפדה בתבואה וכלים ולא בשוה כסף כדברי רב יוסף ודלא כרבה דפי' הברייתא לענין חליפין ולא כרב נחמן דס"ל דאף בעלמא פירות לא עבדי חליפין והכי קי"ל ומר"ן ז"ל כתב שם דהוציאו מהברייתא דת"כ שהיא הברייתא שהביא רב יוסף לעיל וגם מהירושלמי דאיתא הכי וקשה טובא דלמה הניח גמרא דידן ומכ"ש לפי מ"ש גבי קדושין כרבה ולא כרב יוסף ועיין להרל"מ והרב עצמות יוסף ז"ל. ומאי דנלע"ד דרבינו פסק כרב יוסף בהא משום דאשכח לה בת"כ שנשנית בסתמא וגם הכי איתא בירושלמי וס"ל דכיון דפליגי רבה ורב יוסף בא"ל בן' ושוו חמשין אבל בכל דהו מודו דהיא מקודשת אף דלא קייץ מעתה צ"ל לדידהו דעבד עברי שאני ולא ילפינן קדושין מניה ומתוקמא הברייתא כפשטה כפי מה שפירשה רב יוסף דטעמא משום דבעינן מידי דקייץ ובהכי לא פליג הירושלמי ולא הת"כ אש"ס דילן ואין צריך לאידך אוקמתות שנאמרו בסוגיין דלא נאמרו אלא אגב לראיית רב יוסף דכיון דאין אנו צריכין לה משום דפסקינן כלישנא קמא מעתה יכולין אנו לפסוק כן לענין עבד עברי דוקא ודו"ק. ודע דמדברי התו' ד"ה שיראי וכו' ומדברי הרא"ש והר"ן ז"ל נראה שלא היו גורסין בלי"ב דבכל דהו נמי פליגי אלא בכל דהו פליגי כלומר דוקא ע"ע: