מעשה רקח על הלכות אישות ז:א

האומר לאשה וכו'. בקידושין דף ס"ג תנן ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב ה"ז מקודשת מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה ובגמרא מאי ע"מ שירצה אבא אילימא עד דיאמר אבא הן אימא מציעתא מת האב ה"ז מקודשת והא לא אמר הן אלא ע"מ שישתוק אבא אימא סיפא מת הבן מלמדין וכו' אמאי והא שתיק אלא א"ל ע"מ שלא ימחה אבא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא אמר רבי ינאי הן וכו' רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן עד שלשים יום ע"כ. ובפי' המשנה כתב רבינו בזה דברים מגומגמים הרבה וז"ל ומה שאמר ע"מ שירצה אבא עניינו שלא ימחה בידו ולכך אם מת האב מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום ונתבטלו הקידושין ולכך אם מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא תהא זקוקה ליבם עכ"ל. והדבר מבואר דא"א להלום הסוגיא לפי דבריו דאי פסק כר' ינאי מציעתא וסיפא הוו בחד גוונא והרב ז"ל כתב מציעתא בע"מ שלא ימחה וסיפא בתנאי שלשים יום (ואת"ל דהוה גריס רישא ומציעתא בחד גוונא וסיפא בחד גוונא כגירסת הר"ן ז"ל אכתי אמאי כתב תנאי דשלשים יום בסיפא הא לרבי ינאי בע"מ שלא ימחה סגי) ואי פסק כרב יוסף דמוקים רישא וסיפא בחד גוונא איך חילק הרב דבאמצעיתא וכ"ש ברישא לא הטיל תנאי דשלשים יום כאוקמתא זו. ומאי דנראה על צד הדוחק דרבינו תפס שיטתו של רבי ינאי דס"ל דסיפא דמת הבן בהכרח לאוקומא בע"מ דהיינו דא"ל להדיא ע"מ שלא ימחה אבא ורישא דע"מ שירצה אבא מתפרשת כפשוטה דכל עוד שלא מיחה היא מקודשת בין בשתק בין באמר הן דזהו כוונת ע"מ שירצה כלומר לאפוקי שלא ימחה (וכמ"ש הריטב"א ז"ל) וזהו מה שדייק רבינו שכתב ומ"ש ע"מ שירצה אבא עניינו שלא ימחה בידו כלומר דזה הוא הפירוש של ע"מ שירצה דאין כוונתו אלא שלא ימחה דהיינו שיאמר לאו אבל אם שתק או אמר הן הרי לא מיחה ולכך אם מת האב בתוך כך ולא שמע היא מקודשת דלא ימחה עוד אמנם בסיפא במת הבן דקאמר תלמודא והא שתיק כלומר דמדקתני מלמדין את האב מוכרח שכבר שמע א"א לפרשה אלא בדאמר לה להדיא ע"מ שלא ימחה והיינו שיאמר לאו ואם אמר הן עדיין בידו לחזור ולמחות וזהו מה שכתב רבינו ואם אמר ע"מ שלא ימחה וכו' ולכך מת הבן וכו' כלומר דבהך סיפא ע"כ לאוקומא בדהתנה עמה להדיא ע"מ שלא ימחה וכדברי רבי ינאי שאמרו בגמרא אלא א"ל ע"מ שלא ימחה אבא כלומר דא"ל הכי בהדיא דלאוקמתא דרב יוסף לא בעינן שיאמר כן להדיא דהא רב יוסף קאמר בגמרא ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה הרי דפי' כוונתו ע"מ שירצה דבאמת אפשר לפרשו ג"כ בשלא ימחה אבל לעולם דלא בעי שיאמר לאשה להדיא ע"מ שלא ימחה אבא וכ"כ הריטב"א ז"ל ע"מ ורבינו שהעתיק ואם אמר ע"מ שלא ימחה וכו' זה ודאי אינו לשון רב יוסף אלא של רבי ינאי כנז"ל. אכן מכיון דלפי האמת אין כאן נפקותא לענין דינא רצוני לדעת ת"ק באומר ע"מ שלא ימחה להדיא דאם לא הטיל גבול הרי זמנו לעולם למחות ואם התנה עד זמן פלוני עד אותו הזמן בידו למחות ומשם ואילך היא פטורה לגמרי מתנאי זה לכך רצה רבינו דיותר נאות לפרש דהתנאי היה עד זמן מוגבל כדרכו של עולם דאין דרך אשה לקבל קדושין בתנאי שכל ימיה תשאר עגונה ולא תוכל לינשא לא לזה ולא לאחר דכיון דביד האב למחות אימתי שירצה ולהפקיע הקדושין וכל עוד שלא מיחה היא תלויה ועומדת בתנאי זה ראה לפרש עד זמן מוגבל ונקט בזה לישנא דרב יוסף דקאמר שלשים יום ודייק בדבריו לכתוב הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום כלומר דעד הזמן ההוא יש יכולת בידו למחות אפילו אחר ששתק כיון שהתנה כן ומינה משמע דאם לא הטיל זמן נשאר זמנו לעולם למחות כדברי רבי ינאי דגם רבי ינאי מודה ואזיל דאם הטיל זמן עד אותו הזמן חל התנאי ותו לא וא"כ רבינו השמיענו שניהם ונקט מאי דמסתבר טפי לפי נהוג העולם ודו"ק כן נלע"ד נכון ומדוייק: מעתה נבא אעי'ר למ"ש רבינו בפרקין דנראה דנייד ממ"ש בפי' המשנה ומפרש ע"מ שירצה אבא שפירושו שיאמר הן דוקא ואם שתק הוי כמו מחאה ואינה מקודשת שהרי כתב לא רצה או ששתק או שמת אינה מקודשת ונראה דרבינו נסתייע מדברי הירושלמי דקדושין פרק שלישי הלכה ו' דמשמע מיניה דע"מ שירצה פירושו שיאמר הן והכי איתא התם ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת סתמו אינו רוצה מת האב ה"ז מקודשת סתמו רוצה מת הבן מלמדין את האב שיאמר אינו רוצה סתמו רוצה א"ר יוחנן לרבי ינאי ואית מתניתא אמרה כן א"ל ולינאי עליבא את שאיל מלה בקדושין חזר רבי ינאי ופתר מתניתא ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת באומר ע"מ דו אמר והוא לא אמר מת האב ה"ז מקודשת כמאן דאמר מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כמאן דאמר וכו' ע"כ. ביאור הדברים דמדקתני לא רצה אינה מקודשת משמע דשתיקה דהיינו סתמו משמע דאינה רוצה ולכך בשתק אינה מקודשת ומחלוקה דמת האב דקתני הרי זו מקודשת משמע דסתמו דהיינו שתק כמאן דאמר רוצה אני ולכך מקודשת וקשיא רישא אאמצעיתא ותו מדקתני בסיפא מת הבן וכו' משמע דסתמו רוצה ולכך מלמדין אותו שיאמר להדיא איני רוצה וקשיא סיפא נמי (והיינו כעין פרכות הש"ס דילן) ומתרץ רבי ינאי (דהיינו הוא גופיה בש"ס דילן) דע"מ שירצה דו אמר והוא לא אמר כלומר כוונתו שיאמר הן והוא לא אמר הן אלא שתק ולכך ברישא דקתני לא רצה דהיינו ששתק אינה מקודשת דהא לא אמר הן מת האב ה"ז מקודשת כמאן דאמר הן כלומר דבכי הא דיינינן כאילו אמר הן להדייא מת הבן וכו' כמאן דאמר כלומר כמאן דאמר בתנאו עד שיאמר בהדיא איני רוצה דהיינו ע"מ שלא ימחה ולכך אף ששתק אינו מעלה ואינו מוריד דלעולם בידו לומר שאינו רוצה ולכך מלמדין אותו שיאמר להדיא איני רוצה כמו שהתנה הבן. אכן בתוספתא פ"ג פליגא אהך ירושלמי דאיתא התם ע"מ שירצה אבא אע"פי שלא רצה האב ה"ז מקודשת שמא יתרצה האב לאחר שעה מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו מת הבן זה היה מעשה ובאו ולמדו את האב שיאמר איני רוצה ע"כ הרי דבע"מ שירצה אע"פי שלא רצה ה"ז מקודשת בספק וכו' והה"ג ז"ל האריך בעד רבינו ופי' דבריו ע"פי זאת התוספתא אך שגבו ממני דבריו ז"ל ע"ע. וראיתי להרב"י ז"ל בשיטתו למס' קדושין בסוף התשובות שעמד הרבה בפי' הסוגיא ובדברי רש"י והרמב"ן ז"ל וע"ע בש"ות רש"ך ח"א סי' ל"ז: