מעשה רקח על הלכות אישות ה:כה

נתן לה אגודה וכו'. דף י"ב ההוא גברא דקדש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה ש"פ א"ל תקדש בד' זוזי דאית בה שקילתא ושתיקא אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות וכל שתיקו' דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה הן לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה נמי לא הוו קדושין אמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמרה הן לא רצתה אשתיקא משתיקא וש"מ שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא קשו בה בפום נהרא וכו' והקשה הר"ב ע"י וז"ל וקשה כיון דאיכא חלוקא דאמצעיתא דהיינו דאשתיקא א"כ מאי קאמר רבא מנא אמינא לה וכו' נימא דאברייתא נקטא השתי קצוות דהיינו קדושין ודאין היכא דרצתה וקדושין שאינן כלל היכא שלא רצתה הא אשתיקא הויא ספק מקודשת ובשעת מתן מעות אפילו אשתיקא הויא ודאי מקודשת ולהכי קתני ברישא בשעת מ"מ מקודשת ולא קתני רצתה ולא רצתה כלל וצ"ע ע"כ ונראה דלא קשה מידי דרבא דייק לה הכי משום דאם איתא דאשתיקא הויא ספק מקודשת אמאי קתני בסיפא דברייתא לא רצתה אינה מקודשת לישתוק מינה ואנא אמינ' דפשיטא דאשתיקא הויא ספק מקודש' דהא מדקתני בסיפא רצתה וברישא לא קתני לה ודאי דברישא אפילו אשתיקא הויא מקודשת וכיון דאהני משתיקא בשעת מתן מעות מכלל דשלא בשעת מתן מעות הויא ספק מקודשת בהדרגה דכי היכי דברישא השתיקה הויא כמו אמרה הין לגמרי בסיפא נמי כיון דאהני דאמרה הין אין סברא להשוות השתיקה לאומר' לא אלא דהויא ספק מקודשת דלהכי קתני רצתה לומר דדוקא אמרה הין הא אשתיקא הויא ספק מקודשת דהא באמרה לא אין סברא אפילו ברישא אלא ודאי מדקתני בסיפא לא רצתה וכו' אתי לאשמועינן דאשתיקא הויא כאמרה לא. שו"ר בשו"ת שי למורא סי' ס' שעמד בקו' זו ותירץ ע"ע: ומ"ש בס"ר המוחבאים וכו'. בשאר נוסחאות וכתיבת יד מצאתי כתוב שיש בתוכה וכו' ודו"ק:

ותהיה מקודשת בספק וכו'. זו היא דעת רבינו אמנם הרמ"ך ז"ל בכ"י השיג עליו וז"ל לפי סוגיית ההלכה משמע דלא היה דעת המקדש לאותה אגודה כ"א לד' זוזי דאית בה דהו"ל כאומר לאשה הרי את מקודשת בכוס זה של שמן דאמרינן דדעתו על מה שבתוכו ולא בו מש"ה אמר רבא דאינה מקודשת ולא חייש לציפתא דאסא דהא רבא ל"פ עם שמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי דאם איתא דפליג רבא עם שמואל אמאי לא אצרכיה רב אחא בר הונא גיטא כשמואל וצ"ע עכ"ל. גם הרא"ש ז"ל הק' למסקנא דהאיך סוגייא דאמאי לא חשו לה משום ההיא דשמואל ותירץ דשאני הכא שחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ וגם היא לא נתרצית כשא"ל שאינה ש"פ ע"כ. ולכאורה א"ל דהא קי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז וקדושין כדאיתא פ"ב דנדרים וב"ב דף קכ"ט ופסקו רבינו פ"ז דין כ"ב א"כ אפילו שחזר ממה שקדשה לא מהני אם לא שנאמר דשאני הכא דלא חזר מן הקדושין לגמרי דהוא נמשך עדין בקדושיו אלא שאינו רוצה לקדשה בפחות מש"פ כמו שחשב מתחילה דזילא ביה מלתא השתא ובכי האי לא מקרי חזרה ולא גרע מקידש סתם ושוב הטיל תנאי בקידושין תוך כדי דבור דלא מקרי חזרה וכמ"ש ברב"ח א"ה סימן ל"ח והפר"ח בנימוקיו על רבינו פ"ו ע"ע. ועוד י"ל דשאני הכא שהיא לא נתרצית וכו' כמו שסיים הרא"ש ז"ל וכשלא נתרצית בכל גווני לא הוו קדושין כלל וזה מבואר. והר"ן ז"ל פי' דלציפתא ליכא למיחש שהרי מתחילה היה דעתו לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כי אם הציפתא לבד וא"ל והא לית בה ש"פ וא"ל אנא נמי תקדוש בד"ז דאית בה אמרית הילכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוון לקדשה לציפתא לבד וכו' ע"כ ודעת רבינו מבוארת וכמ"ש ה"המ ז"ל ע"ע ובשו"ת שי למורא סי' ס' האריך בפי' זה וכתב עוד דאם נתן לה סתם ואחר מתן מעות א"ל הרי את מקודשת לי דצריכה גט מספק ע"ש ובשו"ת מהריק"א סי' ב' ומהריב"ל ח"ב סי' ז' ועיין בשו"ת רא"ם ח"א סי' כ"ו שנשאל על דבר פשוט מאוד אך כתוב בתשובתו ז"ל דלדעת כל הפוסקים שתיקה דלאחר מ"מ אפילו בנתן לה בתורת קדושין אינו כלום ע"כ ולכאורה ק' דהרי הרי"ף והרא"ש ז"ל ס"ל דזה לא נאמר אלא בנתן בתורת פקדון אבל אם נתן לה בתורת קדושין חיישינן לה ואיך יחס כל הפוסקים בדעת זה ואולי דרוב מנין קאמר א"נ מצינן לפרושי דכוונתו ז"ל דמונח זה דשתיקה דלאחר מתן מעות הוא מוסכם מכל הפוסקים ומ"מ מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וזה נראה יותר: