מעשה רקח על הלכות אישות ד:ז

קטן שקדש וכו'. משנה בקדושין דף ן' ופירש"י אפי' שלח סבלונות משהגדיל ע"כ ואם קידש לכשאגדיל כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל או גדול שאמר לקטנה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדילי דעת רש"י ביבמות דל"ד דהויא מקודשת והתוספות שם חולקין עיין להמש"ל ז"ל:

אבל גדול שקדש וכו'. נ"א כ"י אבל גדול שקדש את הנערה וגרסתינו נראית ועיקר הדין ביבמות דף ק"ז ובגיטין דנ"ט ועיין למרן שהביא דברי מהרד"ך ז"ל ושה"ה ז"ל חולק עליו בהבנת דברי רבינו אך הכרח הלשון שהזכיר ממ"ש רבינו הואיל והבעילה קונה מן התורה וכו' נראה כדברי ה"ה ז"ל ודו"ק:

או קטנה וכו'. פי' שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בקטנותה דקי"ל כיון שנשאת שוב אין לאביה בה רשות וכמ"ש רבינו פ"ג דין י"ב ובענין הזמן שהגביל רבינו הקשה הר"ב לח"מ ז"ל דזה נאמר אמתני' דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין בגיטין דנ"ט ומשם לומד גם לענין קדושין וא"כ למה בפרק כ"ט מהלכות מכירה פסק דמבן שש עד י"ג ויום אחד בעי בדיקה אם יודע בטיב משא ומתן והו"ל לחלק משש עד עשרה כי הכא. וה"ה ז"ל כתב שם דהוציאו מההיא דפרק מי שמת דקנ"ה ונמצא לפ"ז דפליגי הסוגייאות להדדי וכו' והניחו בצ"ע והיא קו' עצמית ונופלת ג"כ על מרן ז"ל ב"י דבא"ה סימן קנ"ה פסק כדברי רבינו לענין קדושין ובח"מ סי' רל"ה פסק בקטן וכו' עד י"ג ויום אחד כדברי רבינו בהלכות מכירה ותמיהא לי מלתא שלא ראיתי לשום פוסק או מפרש שנתעורר בזה. ומאי דנראה לענ"ד דהשתי סוגייאות ל"פ אהדדי כלל דכשאמרו בגיטין דהפעוטות וכו' ועד כמה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמנייא במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה ע"כ. והכוונה לדעת רבינו ועד אימת מתחיל הקטן להקרא פעוט לשיהיה מקחו וממכרו קיים דאי אפשר לפרש עד כמה דר"ל עד כמה שנים יקרא פעוט דזה משמע למפרע וא"א לומר כן דמשמע דמיום לידתו עד הזמן הזה קאמר וזה אין לו הבנה אלא ודאי צ"ל דמאימת מתחיל קאמר דאיכא מ"ד כבר שית וכו' ואיכא מ"ד כבר עשר ול"פ וכו' כלומר דאם הוא חריף ביותר מבר שית יתחיל להקרא פעוט ולפעמים יתחיל מתשעה ומעשר כגון שאינו חריף בטבעו עד עשר ומן הזמן הזה ואילך עד אימת יקרא פעוט לענין זה לא נתבאר בסוגייא ונשמיענה מההיא דפרק מי שמת וכו' וכזה מצאתי להב"ש סתס"ח להדייא ע"ש. והדין פסק רבינו בה"מ דעד י"ג ויום אחד יש לבודקו וכו' אך לענין מיאון דפסק כר"ח בן אנטיגנוס ביבמות דק"ז דקתני וכל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואמר רב יהודה א"ש הלכה כרחב"א ע"כ וזמן ההתחלה למד רבינו מההיא דגיטין שלא מצינו גבול לפחות משש וכיון דרחב"א תלה הדבר ביכולה לשמור קדושיה שהוא דבר קל נראה לרבינו שלא מצינו גבול ליותר מעשר דמשמע מינה דבעשר מסתמא הגיעה להתחלת ישוב דעתה קצת. מזה הוליד לענין מיאון דעד עשר צריכה בדיקה ומשם ואילך אינה צריכה דאף שאנו רואים שאינה משכלת מ"מ לפי רוב השנים שבה יש לנו לומר דודאי יודעת לשמור קידושיה בתנאי שלא תהיה שוטה גמורה דבזו לא תקנו בה נישואין אפילו אם היא גדולה כדאיתא התם ופסקו רבינו לקמן דין ט' ומ"ש רבינו אעפ"י שהיא סכלה ביותר הכוונה שאינה חריפה כלל אך אינה עושה מעשה שטות כ"כ הב"ש א"ה סקנ"ה ותדע דדייק בדבריו שכתב הואיל ונתקדשה לדעתה כלומר דע"כ יש לה דעת ואינו דומה למקח וממכר דבעינן דעת טפי מיכולה לשמור קדושיה והחוש יעיד על זה והן הן דברי רבא בגיטין דס"ה הפעוטות מקחן מקח וכו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון כן היא גירסת רבינו ודו"ק.

אף על פי שהיא נבונת לחש וכו'. הרמ"ך ז"ל תמה ע"ז דכיון שהיא נבונת לחש ביותר ודאי יודעת לשמור קדושיה ואמאי אין צריכה מיאון ומרן ז"ל תריץ דכפי שנותיה קאמר ומ"מ כיון שהיא פחותה מבת שש חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קדושיה ע"כ. ולכאורה קשה דרבינו פי"א דגירושין דין ז' כתב להדייא ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון וכעין זה הקשה הב"ש א"ה סקנ"ה ולענ"ד פשוט דכוונת מרן דאף שאנו רואים שהיא יודעת לשמור קדושיה כיון שלפי מיעוט השנים א"א עפ"י הרוב אין זו שמירה דבקל תאבד אותם ומה שאנו רואים אינו אלא לפי שעה וזה מבואר ממ"ש חזקה על הרוב וכו' ועפ"ז יובן ג"כ מ"ש מרן להשגת הרמ"ך ז"ל במבת עשר שאם היא סכלה ביותר וכו' ע"ש ועוד נראה עמ"ש ה"ה ז"ל דרבינו פסק כרבא וכו' וכנז"ל.