מעשה רקח על הלכות אישות ג:יא

האב מקדש וכו'. קדושין דמ"א ומשמע התם דוקא כשהיא נערה מצי אביה לקדשה אבל כשהיא קטנה דאין לה דעת אסרו חז"ל לקדשה עד שתגדיל ותאמר בזה אני רוצה וכאן העתיק רבינו עיקר הדין מן התורה ולקמן בדין י"ט ביאר זה. ודע שהתוס' ז"ל כתבו שם ד"ה אסור לאדם וכו' דעכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום הגלות מתגבר עלינו ואם יש ספק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה לו ספק ותשב בתו עגונה לעולם ע"כ. והכנ"הג א"ה סי' ל"ז פי' דכוונתם דבין העני ובין העשיר קאמרי דגם העשיר בקל יכול להתמוטט ולהיות עני וכתב שכן המנהג בקוסטנטינא יע"א.

וכן הוא זכאי וכו'. משנה בכתובות דמ"ו והזכירו שם מימר' דרב הונא א"ר מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מע"י לרבה אף בת מע"י לאביה והובא מימרא זו שם ד"מ ובקדושין ד"ג ומדפריך מינה ש"מ דהלכתא היא ומזה יש ללמוד דל"ד מציאתה ומעשה ידיה לאביה אלא גם מתנה אם ניתן לה הרי היא לאביה דומיא דאמה דמה שקנה עבד קנה רבו כמ"ש רבינו פ"ג דזכיה ומתנה דין י"ב ואף דבאשה גמורה נשואה המתנה היא שלה ואין לבעל אלא פירות כמ"ש רבינו שם ובפ' כ"ב דין כ"א קטנה שאני דאין לה יד לזכות ואביה זוכה בעדה והרח"מ ז"ל סימן ל"ז נסתפק בזה ולעד"ן דיש להכריח כמ"ש וסתמיות הפוס' ז"ל יוכיח שלא חלקו.

לפיכך מקבל האב וכו'. משנה ביבמות דקי"ג ובגיטין דנ"ה ודקדק רבינו לכתוב הרי היא א"א גמורה מפני שאביה קבל קדושין בעדה משא"כ אם נתקדשה היא עצמה דאין קדושיה אלא מדרבנן כמבואר שם. ופסקו רבינו בפ"ד ד"ט ופי"א מהלכות גירושין ואף שקדשה כשהיא קטנה וחרשת עכ"ז יכולה היא משתגדיל לקבל גיטה אף דאין לה דעת דהא חרשת היא ופקע כח אביה מינה משום דלא בעינן דעת בגט דאשה מתגרשת בע"כ וכדאיתא בקדושין דמ"ד ובכמה מקומות וכן כתב רש"י ועיין להרע"ב והתי"ט ועיין להמש"ל ז"ל שהאריך בקדושי האב לבתו פחותה מג' שנים אם אביה הכניסה ג"כ לחופה דלדעת רבינו וקצת גאונים ז"ל אין לה דין חופה לענין ירושה ולטמא לה ולדעת הרשב"א ז"ל יש לה.

ואם היתה בת ג' וכו'. קדושין ד"י ובנדה דמ"ד ופירש"י ע"י אביה וכתב שם רבינו דהלכה ל"מ הוא דמג' שנים ויום אחד והלאה ביאתה ביאה פחות מכאן אינה ביאה כלל וכו' והוא מבואר בש"ס: