מעשה רקח על הלכות אישות ג:א

כיצד האשה וכו'. משנה בריש קדושין וכב"ה וכתב שם רבינו דפרוטה הוי חצי גרעין מכסף ועמ"ש הרב המגיד ז"ל שאם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי שהרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשי' ז"ל כתבו דאינה מקודשת וכו' ע"כ והכי איתא התם דף ה' אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף ושוה כסף וא"ל הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכו' ה"ז מקודשת (ופי' רש"י הרי את מקודשת ול"ג לי ע"כ) הריני אישיך הריני בעליך וכו' אין כאן בית מיחוש וכו'. ופריך עליה ר"פ למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והתנן האומר אהא ה"ז נזיר וכו' וא"ש והוא שהיה נזיר עובר לפניו טעמא דנזיר עובר לפניו הל"ה לא הב"ע דאמר לי אי הכי מאי קמ"ל הני לישני בתראי קמ"ל וכו' ע"כ הרי מבואר מהך סוגיא דאם לא אמר לי הויין ידים שאין מוכיחות ואינה מקודשת דדילמא הרי את מקודשת לאחר קאמר (כלומר שאיש אחר עשאו שליח לקדש לו אשה זו) ולא לו והתוס' ז"ל כתבו שם דמסוגיא דנדרים מוכח דשמואל גופיה ס"ל דידים שאין מוכיחות הויין ידים גבי מודר אני ממך וכו' ותירצו דלעולם מצי סבר שמואל דהויין ידים אך בכי האי דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו כיון דלא אמר לי גרע טפי מידים שאין מוכיחות ע"ש. ורבינו פרק א' דנזירות פסק כותיה דשמואל דבאומר אהא אם נזיר עובר לפניו הוי נזיר א"כ מבואר שגם רבינו סבור דאם לא אמר לי אינה מקודשת כלל לכך לא חש לבארו כאן וסמך עמ"ש דלשון קדושין הוי הרי את מקודשת לי כלומר תיבת לי דוקא וכעין זו איתא בשלהי י"נ ופסקה רבינו פ"ג דזכיה ומתנה שיש שנוי בלשון לי וכו' ע"ש. וכ"פ הטור א"ה סי' כ"ז והוסיף ז"ל שאם היה מדבר עמה ע"ע קידושין הוו ודאי קדושין אפילו שלא אמר לי וכתב שם הרב"י שהוא מדברי הרא"ש בתשובה וכו' ע"ש. ולדידי קשה טובא דאם איתא מאי דוחקיה דתלמודא לשבושי מילתיה דשמואל מהן ללאו ולדחוקי נפשיה דמילתא דפשיטא היא ולישני בתראי הוא דקמ"ל לימא דהכא במ"ע דעסוקין באותו ענין דאף דלא אמר לי מהני ואשמועינן חידושא תו בלישני בתראי דאף דעסוקין באותו ענין לא מהני משום דבעינן שהוא יקנה אותה לו ולא שיקנה עצמו לה ואתיא מלתא דשמואל כפשטה ואשמועינן חידושא בין ברישא בין בסיפא ותו דברישא קתני ג' או ד' לשונות ולפי המסקנא הוו שפת יתר גמור דבחד הוה סגי כיון דאמר לי ואין כאן שום חידוש ואם איתא הו"ל לתרץ הכי והוא חידושא בכל הנך לישני דרישא נמי ואי משום דאמרינן לקמן דבמדבר עמה ע"ע קדושין אפילו בשתיקה מהני הא אמרינן התם דלישני גריעי גריעי משתיקה והתוס' ז"ל כתבו דבלא אמר לי גריע מידים שאין מוכיחות ע"ש דעביד איניש דקדיש אתתא לחבריה ולא אכחד דכעין דברי הטור ז"ל ראיתי בדברי הרדב"ז הביאם מהרח"ש ז"ל סימן י"ח אך הם דברים מגומגמים וקשים לכל רואיהם וכבר עמד עליהם הרב ז"ל וכעת צל"ע: ודע דבתשו' הרמב"ן ז"ל סימן ק"ל הועתקה ג"כ בתשו' הרשב"א סי' תשע"ד וסי' אלף ל"ד נשאל באומר לאשה הריני נותן לך זה לקדושין וכו' וקבלתו לשם קדושין והשיב ז"ל דקי"ל כשמואל דאם לא אמר לי אינה מקודשת דבעינן ידים מוכיחות וכו' ואפילו אמרו שניהם להתקדש נתכווננו וכו' וסיים ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט וכו' ע"כ משמע שהוא מסופק בדבר בדלא אמר לי ומש"ה הצריכה גט מעתה הדבר מגומגם הרבה לדברי ה"ה ז"ל שתפס במושלם דהרמב"ן והרשב"א כתבו דאם לא אמר לי אינה מקודשת דמשמע דאינה מקודשת כלל דאפילו גט אינה צריכה ותדע עוד שכתב דהרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים וכו' והמעיין יראה בדבריהם דאפי' גט אינה צריכה וכמ"ש לקמן בע"ה הן אמת דבשו"ת מהרח"ש סי' י"ח הביא דברי הרדב"ז שכתב דאיכא כמה גדולים דס"ל דבלא אמר לי הויא מקודשת ושכן נראה דעת הרמב"ם בפי' המשנה פ"ד דמ"ש ע"ע והוא דבר תמוה דממ"ש רבינו שם לא משמע כן ואדרבה אם באנו לדייק שם איכא למידק להפך גמור וכבר עמד ע"ז הרב שם ע"ע מלבד מ"ש לעיל בדעת רבינו ובסי' ט"ו כתוב וז"ל הסכימו כל הפוסקים קמאי ובתראי במי שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאינה מקודשת דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והגם שהר"ן כתב שיש מי שאומר לחוש ולהחמיר כבר דחה הר"ן ז"ל סברא זו בשתי ידים וכו' ע"כ. ובסי' ל"א כתב עוד דלהרב המ' והר"ן אין ספק דס"ל כדעת הרשב"א והרמב"ן להקל וכדעת כל הפוס' הלא המה התוס' והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א ורי"ו והר"ן והריב"ש והאחרונים כלם שהסכימו להתיר בלא גט וכו' ע"ע הרי שגם הרב הבין בפשיטות כדברי ה"ה דא"ץ גט כלל והזכיר עוד כל הפוסקים דהיינו נמי כדברי ה"ה ולכ"נ דכשנדקדק דברי הרמב"ן ז"ל יתבארו דברי ה"ה וזה דמ"ש דצריכה גט לא קאי אכולא מילתא אלא למה שסיים דאפי' אמרו שניהם להתקדש נתכווננו וכו' כלומר דכששניהם מודים שנתכוונו לשם קדושין פשיטא שיש לחוש אף דלא אמר לי ודייקי דבריו ז"ל שכתב וז"ל ומיהו יש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות ותיבת בכענין זה מורה דר"ל במציאות כזה וכ"כ מפני שבשאלה צדד דכיון דשניהם מודים באותו נדון וכו' ונמצא דלעולם בדלא אמר לי ואין שניהם מודים וכיוצא אין לחוש לאלו הקדושין כלל ועלו דברי ה"ה ז"ל. אך לא אכחד דלפי דרך זה תיבת בקדושין שהוזכר בדברי הרמב"ן ז"ל עדין הוא מגומגם בצירוף עיקר החילוק עד שזימן הי"ת לידי ס' כ"י קדמון (שמצאתי בעיר מרניסייא יע"א) והוא מהרב הג' שם טוב מלמד בעל משפט צדק ז"ל ובדף ר"ג כתוב וז"ל ומהר"י אבן לב כתב יש להסתפק בהבנת כוונת הרשב"א בזאת התשו' אם נאמר שהוא חושש לסברת המחמירין בשלא אמר לי וכו' או אם נאמר שכיון למ"ש הריב"ש במי שאמר הריני נותן לך דהו"ל כמו שאמר לי שכוונתו לומר אני הוא המקדש אותה לעצמי ולא לאחרים וגם שהוא קשה להלום איך סתם הדברים ועוד גמגומים מצד לשון התשו' אפ"ה כיון שמצאנו במגיד משנה שכתב שסברת הרמב"ן והרשב"א שאינה מקודשת בשלא אמר לי וכו' ויש לדקדק בדבריו ז"ל וכו' ואיך אפשר לומר כן מאחר שבפי' כתב ומיהו יש לחוש להחמיר בקדושין שמא וכו' ונראה שכוונתו ז"ל לומר כי בודאי ממ"ש בקדושין בכענין זה בודאי שכוונתו לומר דדוקא בענין זה שאמר הריני א"כ נראה דלא חייש להחמיר כסברת המחמירין אף דלא אמר לי אלא דטעמא הוי משום דאמר הריני וכו' א"כ נראה דבמקום דלא אמר הריני ולא אמר לי בודאי אינה מקודשת ולזה כתב ה"ה ואם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב"ן והרשב"א והמפרשים דאינה מקודשת וכו' ע"כ הצריך לעניינינו. ולפי האמור ק"ק בדברי הרב"י שם שכתב תחילה דבתשו' הרמב"ן סימן ק"ל משמע דספוקי מספקא ליה היכא דלא אמר לי אם היא מקודשת וכו'. ושוב כתב דהר"ן הביא יש אומרים דאע"ג דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא והוא ז"ל דחה דבריהם והעלה דאם לא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל והרא"ש ג"כ העלה דאי לא אמר לי אף גיטא לא בעיא וכ"כ ה"ה פ"ג וז"ל וכו' עכ"ל. וקשה דאם הבין דברי הרמב"ן ז"ל כפשטן דבלא אמר לי יש לחוש להחמיר כיון שהוא בענין קדושין דהוי דבר שבערוה א"כ היינו י"א שהביא הר"ן והל"ל וכ"כ הר"ן בשם י"א לא והר"ן כתב וכו' דמשמע שהוא קצת מופרד מן האמור והרי היא היא ואם כוונתו דהר"ן גופיה חולק ע"ז הל"ל אבל הר"ן וכו' ואם הבין כדברי ה"ה זה א"א שהרי כתב הרב"י שהרמב"ן נסתפק ואילו ה"ה כתב סתם דלדעת הרמב"ן וכו' אינה מקודשת דמשמע כלל ומה מאד קשה שהרב"י גופיה מתחילה כתב דהרמב"ן נסתפק ושוב הביא דעת ה"ה וזיוגו עם הרא"ש ז"ל שכתב להדיא דאף גט לא בעיא ואיך לא נרגש ממ"ש הוא עצמו לעיל סמוך ונראה דהרמב"ן גופיה נסתפק בדבר וה"ה החליט דעת הרמב"ן דאינה מקודשת ואפשר דהרב"י גופיה נסתפק גם הוא בדברי הרמב"ן ז"ל ולכך סתם מתחילה ושוב הביא דברי הי"א שכתב הר"ן ולא כתב דאילו הי"א הוא כדברי הרמב"ן וכו' משום דלא פסיקא ליה מילתא וזה מכח דברי ה"ה כמבואר. ושוב הביא דעת הרא"ש וה"ה גופיה דס"ל כדעתם ז"ל דאפי' גט א"ץ ודייקי טפי דברי הרב"י שלא כתב אלא בדרך מסופק משמע וכו' כלומר לכאורה יש להבין כן משום דאפשר שנתכוון לדעת הריב"ש ז"ל באומר הריני כמ"ש הרב"י גופיה בתר הכי או אפשר דהספק קאי לעיקר הדין בדלא אמר לי כנלע"ד לישב דברי הרב"י ז"ל והוא נכון. גם ראיתי להרב"ח ז"ל שם שתפס במושלם דכוונת ה"ה כדעת הרמב"ן ז"ל לענין הלכה אבל לענין מעשה פשיטא שיש לחוש ולהצריכה גט וכו' ע"כ הבין ז"ל דברי הרמב"ן כפשטן ומ"ש מעיקרא דלפי דברי שמואל אינה מקודשת הוא להלכה ומ"ש ומיהו יש לחוש וכו' הוא למעשה אמנם אחרי המחילה הראויה לא דקדק תיבת בכענין זה שכתב הרמב"ן ז"ל דאם הכוונה בשלא אמר לי הוי שפת יתר דבהא קעסיק ואתי ותו דבודאי אין נראה כן דעת ה"ה מסתמיות הלשון וכל כי האי הו"ל לפרושי וגם הוא הפך דברי הרב"י בלי ספק שהרי זיווג דעת הרא"ש עם ה"ה שכתב להדיא דאפילו גט א"צ אף דלזה י"ל כמ"ש בכוונת הרב"י ודו"ק ועיין להמש"ל ז"ל שהאריך בפרטי לשונות הקדושין ופלפל בדברי הפוסקים ז"ל:

בפני עדים. עמ"ש בפ"א דין א' ומ"ש בדברי רבינו או ש"פ בנ"א כ"י או שוה כסף: