מעשה רקח על הלכות אישות כב:כ

בעל שמכר וכו'. בכתובות דף פ' איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו וכו' ומסיק והלכתא לא עשה ולא כלום מ"ט אביי אמר שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא ואיכא בינייהו ארעא דמקרב למתא א"נ בעל אריס הוא א"נ זוזי וקעביד בהו עיסקא ע"כ ופי' רש"י שמא תכסיף השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפקת מינאי והנה נראה שגם אם מכר אלו הפירות לאשה עצמה כגון שניתנו לה מעות לאחר שנשאת ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ומחשש שלא תכלה המעות רצתה לקנות פירות קרקע לאכלם וליהנות מהם מידי שנה בשנה (וכעין ההיא שהביא שו"ת הראד"ב סי' כ"ז ע"ש) הוא הדין והוא הטעם דאם המעות לוקחם הבעל להתעסק בהם שפיר דמי וגם לפי פשט הסוגיא אתי שפיר דלשמא תכסיף ליכא דהא הקרקע הוא שלה ורווח ביתא איכא שהרי הוא יוציא המעות בזמן אחד ולהכי סתם רבינו וכתב בעל שמכר וכו' אמנם רש"י והר"ן ז"ל פירשו שם שמכר לאחרים וכו' ומדקדוק הלשון נראה שבאו לשלול אם מכר לאשה עצמה שאין הדין כן וקשה טובא דאמאי ודע שהרא"ש ז"ל הביא משם רבינו האיי בשער רביעי בשער מקח וממכר שאם רחוק ממנו ומכרו לפירות מכור דכיון שהוא רחוק ממנו ואינו יכול להביא הפירות לביתו גם מעיקרא ליכא ריוח ביתא ואעפ"י שהיה מוכר פירות של כל שנה ושנה והיה לו ריוח בדמיהן כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא הוצאות ולטרוח בכל שנה טוב יותר למכור לפירות עכ"ל וסברא זו פסקה הרב"י בש"ע סי' פ"ה בשם יש אומרים אכן קשיא לי טובא דאם איתא אמאי לא חילקו בזה כשאמרו בגמרא מאי בינייהו וכו' נימא הא למ"ד שמא תכסיף איכא ולמ"ד משום רווח ביתא ליכא וליכא למדחי דלאו כי רוכלא הוא וכו' דהא חידושא טפי אשמועינן לענין הלכתא דבהא נמי ליכא למיחש לרווח ביתא ושפיר דמי וצ"ע ודע שהמבי"ט סימן שי"ט כתב בתשובה דה"ה בפירות נכסי צאן ברזל דאם מכרם הבעל לא עשה ולא כלום וכו' ע"כ ונראה דהיה לו לפרש דאף באופן המועיל בנכסי מלוג בנכסי צאן ברזל לא יועיל ודין זה בנכסי מלוג דוקא נאמר וכמ"ש הה"מ ז"ל: