מעשה רקח על הלכות אישות כא:יא

האשה כל זמן שמניקה את בנה וכו'. דברי רבינו צריכים ביאור רחב דלכאורה כל מ"ש בדין זה נראה נגד הגמרא ותחילה יש לדקדק למה נקט כל זמן שמניקה את בנה דמשמע שאם היא מניקה את בן חברתה אין לה דין זה הלא המוחש לא יוכחש דכל זמן שהיא מניקה אינה יכולה בעולם לעשות כל המלאכות שמוטלות עליה כשהיא בלתי מניקה והיא צריכה ג"כ מאכל ומשתה יותר משאר נשים שאינן מניקות וגם במשנה אמרו סתם כ"ז שהיא מניקה ואם נאמר דדבר בהווה וה"ה לבן חברתה הוא דוחק גמור דמאחר דבמשנה אמרו סתם מה לו להוסיף ועוד דהדין שכ' אח"כ פסקו לה מזונות וכו' בהכרח הוא לפרשו בין בבנה בין בבן חברתה שלשון הגמרא דף ס' הוא הרי שנתנו לה בן להניק וכו' ומסתיין דנימא ה"ה בנה אך לפרשו בבנה דוקא אי אפשר ואי מהא היינו יכולין לומר דנקט בנה לאשמועינן דבעלה או הב"ד חייבים לגרוע ממעשה ידיה ולהוסיף על מזונותיה משל בעל משא"כ בבן אחר דאף שהדין כן אינו מוטל זה על הבעל א"נ י"ל דאגב אורחיה קמ"ל דכ"ז שהיא מניקה אף יותר מכ"ד חדשים הדין כן כדתני התם יונק תינוק והולך שתים או שלוש שנים וכו' משא"כ בבן חברתה דיש לחלק בדבר וכמ"ש לקמן והנה התם איתא ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק ה"ז לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה פסקה קימעא אוכלת הרבה לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב וכו' ובעי תו אוכלת הרבה משל מי א"ר ששת משלה ופי' רש"י פסקה קימעא פסקו ליתן לה מזונות מועטים אוכלת הרבה משלה וכו' ע"כ והעיני בשר לו יראה שכל זה הוא נגד דברי רבינו תחילה שרבינו כתב פסקו לה מזונות הראויות לה ובגמרא אמרו להדיא קמעא ופי' רש"י מועטים כפשטה דמלתא ותו דבבריית' קתני להדיא לא תאכל דברים הרעים ורבינו התירם ותו דבברייתא קתני הרי שנתנו לה בן להניק וכו' ורבינו כתב הדין סתם וכבר נתעורר בזה הראב"ד והר"ן והטור והה"מ ז"ל תירץ דהברייתא דקתני לא תאכל דברים הרעים היא כשאינה מצטערת על אותם דברים אבל במצטערת עליהם ודאי צערה קודם שחייה קודמין ע"כ ומרן הקדוש תפס עליו דלא שייך חייה קודמין אלא בדברים הצריכין לקיום גופה ותו דא"כ הו"ל לכתוב לשון הברייתא וכו' ותירץ ז"ל דמדהתירה הברייתא לאכול הרבה דמשמעותו אפי' אכילה גסה מעתה אי אפשר לפרש הסיפא שבאה לאסור דברים הרעים אלא הכוונה כלפי מ"ש תחילה דאוכלת הרבה ואין הבעל או אבי הבן יכול לעכב וגם אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל מאכלים רעים וכו' ע"כ. וגם על דבריו ז"ל יש לגמגם טובא דאכתי תקשה למה לא הביא רבינו לשון הברייתא ואם נאמר כפשוטן של דברי מרן דמ"ש בברייתא לא תאכל דברים הרעים דר"ל דאין הבעל מעכב אין לך דוחק גדול מזה להפך הקערה על פיה מהן ללאו ומלאו להן ותו דהיתר אכילה הרבה אין במשמעותו אכילה גסה עד שיזיק לה דלאו בשופטני עסקינן ואין ללמוד מזה היתר אכילת דברים הרעים תדע עוד דרבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ה התיר מאכל הרבה ואסר דברים הרעים ע"ש ותו דאיך יתן הדין להתיר לה דברים הרעים המזיקין לוולד אם לא מהטעם שהביא הה"מ ז"ל עד שמצאתי בהב"י א"ה סי' פ' שאחר שכתב התירוץ שהזכיר כאן כתב ועי"ל שהוא תירוץ הה"מ אלא שהשמיט שחייה קודמין מפני קושייתו כאן והאמת נראה שמ"ש הה"מ שחייה קודמין לאו דוקא חיים קאמר אלא לשון צער הוא כלומר דצערה קודם כמבואר והן דברי רבינו שכתב מפני שצער גופה קודם וראיתי עוד להרב"ח שם שתירץ לדעת רבינו דלא תאכל דברים הרעים שאמרו בברייתא הכוונה משל בעל או מאבי הבן אבל משלה מצייה אכלה כל מה שתרצה ע"ש אשר מתוך מ"ש הנה מקום לדברי רבינו וטרם כל הקושי בדברי הברייתא הוא מבואר במ"ש פסקה קימעא אוכלת הרבה דאיך אפשר שיפסיקו לה מעט מאכל מאחר שהיא מינקת לכך מפרש לה רבינו דקימעא הוא לגבי דידה שיש לה זה החולי שמתאוה לאכול הרבה ומפני שגם דין זה שייך נמי לגבי בעל כשמניקה את בנו לכך כתב רבינו סתם דהא חידוש הברייתא לא אתא אלא לאשמועינן דאינה יכולה להניק בן אחר עם בן זה כדי שלא יחלש ויכחיש ממיעוט החלב וא"כ מה לי בנה מה לי בן אחר וכי אמרינן דלא תאכל דברים הרעים ר"ל בסתם כשאינה מתאוה שאין לה זה החולי וכבר הקדים רבינו שמוסיפין על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב דמינה נלמוד דאינו מן הראוי שיאכילוה ולא שתאכל היא דברים המזיקין לחלב. שוב מצאתי בשיטה מקובצת שכתב דהכי פירושה דלא תאכל דברים הרעים ר"ל הרבה מדברים הרעים אבל אכילה מרובה או מעט מדברים הרעי' מצייה אכלה והן הן דברי רבינו עכת"ד וגם בזה יש לגמגם דכיון דרבינו תלה הדבר בחולי שיש לה חולי בבטנה וכו' ולא חש לוולד כל אפיא שוים כיון שמצד החולי הוא ודו"ק ועיין עוד בס' דינא דחיי דף ק"ב ע"ד: