מעשה רקח על הלכות אישות טז:כה

והבעל או יורשיו וכו'. אף דטענת היורשין היא כעין שמא והו"ל בריא ושמא מ"מ מכח דטענינן ליורש אלמוה להך מלתא כבריא וכ"כ ז"ל ומ"ש ואם אין לה עדים וכו' שם רוב בתולות נשואות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא ועיין להתוס' שם:

יש לה להשביעו וכו'. הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו וז"ל וכן השיג הראב"ד ז"ל וכבר הה"מ הליץ בעד רבינו שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שעבוד קרקעות ע"כ. והרל"מ ז"ל הקשה עליו מההיא דפ"ק דמציעא גבי ב"ח דקרי ליה שעבוד קרקעות שדינו לגבות מן המטלטלין וכתב ז"ל שהיא קושיא גדולה ותירץ אם לא שנדחק דהתם בשטר דוקא איירי וכו' ע"ש. ולא ידעתי מהו דהתם איתא הכי להדיא שטר הו"ל שעבוד קרקעות וכך פירש"י שם בהרבה מלשונותיו ורבינו במקום שאין כותבין כתובה קאי כמ"ש הה"מ להדיא א"כ ודקארי לה מאי קארי לה הלא מפני זה דוק' נשמר הה"מ וכתב דרבינו במקום שאין כותבין כתובה כלומר דאל"כ הו"ל בשטר ואין נשבעין כלל אפילו אי גביא ממטלטלין וכמ"ש הרל"מ גופיה שם. אך עיני כל רואה יראה דה"המ כתב אח"ך קושית פרעתי דודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון פרעתי וכו' יש כאן שבועת התורה וכו' והרל"מ לא הזכיר דברים אלו כלל כאילו לא היו בספרו ואיך שיהיה אכתי לא נמלט הה"מ מהקושיא אם לא שנאמר דס"ל דלא נאמר זה אלא כשהשטר הוא בעין כי התם במציעא משא"כ הכא שנאבדה הו"ל כמאן דליתה כלל אף שבעיני הוא דוחק גמור ודע שלשון הירושלמי נראה הפך דברי רבינו וכבר נתעוררו בזה הגאונים ז"ל ע"ע: