מעשה רקח על הלכות אישות טו:טז

אעפ"י שקיים אדם וכו'. כתב הרמ"ך בכ"י וז"ל (אמר המגיה חברי הרב המחבר השמיט השגת הרמ"ך ומובן מסוף דברי המחבר שהשגתו היא דאמאי לא נקט רבינו הטעם של רבי יהושע דכי אינך יודע איזה יכשר וכו' כנ"ל והרמ"ך אינו מצוי בידי) ויפה השיג עליו אך אפשר לומר דרבינו נתן טעם זה דאיתיה בגמ' (א"ה אולי שכוונתו היא על מה דאיתא ביבמות דס"ד) דגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנקראת קיום העולם משום דלטעם זה אין לגמגם בו והתועלת ג"כ הוא לכוללות העולם משא"כ הטעם דכי אינך יודע איזה יכשר וכו' אולי בהיות לאדם הרבה בנים ובנות יותר מדאי והם שלמים והגונים אולי יתרשל מזה לזה הביא טעם בנין עולם שלא יפול בו שום חשש וכיון דלענין דינא לא נ"ל מדי לא חשש רבינו לזה ומה שהוסיף רבינו וכן מצות חכמים וכו' נראה דר"ל אף שאין בו כח להוליד מ"מ לא ישב בלא אשה א"נ ע"ד מ"ש בגמרא מאן הויא ליומי וכו' דהכוונה כשיש לו אשה והיא בעיר אחרת דאף שהוא בדרך כבר ידוע דהרהורי עבירה קשים מעבירה וק"ל:

ולא תשב אשה וכו'. מבואר ממ"ש בגמ' יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וטב למיתב טן דו וכו' וכן אמרו ארמלתא לא תרבי כלבא וכו' אך יש להבין שרבינו בפכ"א דא"ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם ונראה הפך ממ"ש כאן והרב כנה"ג א"ה סי' א' תירץ דהתם במקום דליכא חשד כגון שכולם נשים או סריסים והוא קצת דוחק ויותר נראה לומר דהתם מעיקר הדין קאמר דהיינו במה שנוגע למצוה שבגופה דאפילו מדרבנן אינה חייבת וכאן איירי מפני החשד שאין כאן שום מצוה המוטלת עליה מצד עצמה אלא שמא תחשד בדבר עבירה ועוד אפשר לומר דלשון ישיבה שכתוב כאן הוא בפ"ע והכוונה שצריכה לישב עם אביה או אחיה או בניה שאין כאן חשדה ודו"ק: